|
בבית הדין למשמעת תיק מס' XX/07 בירושלים
משטרת ישראל
נגד
הנאשם: XXXXX רס"ר XXXX XXXX
בהסכמת הצדדים הכרעת הדין מוקראת בהעדרו של חבר ההרכב – סנ"צ דורון ישראלי.
הכרעת דין
החלטנו לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו.
הנאשם, רס"ר XXXX XXXX, הואשם בשימוש בכוח שלא כדין, עבירה על סעיף 19(א) לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו – 2006, ובנקיטת לשון גסה כלפי הציבור, עבירה על סעיף 16 לתוספת לחוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים והוראות שונות), התשס"ו – 2006. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 14.9.05 בסמוך לשעה 05:30 באזור קבר רחל, עיכב הנאשם, יחד עם שני שוטרים נוספים, את המתלונן וחברו. במהלך העיכוב אחז הנאשם את המתלונן בגרונו, דחף אותו, הצמיד ולחץ סכין לבטנו, ואמר למתלונן "קוס אמק" ו"קוס אוחתק". כתוצאה ממעשיו, כך נטען, נגרמו למתלונן שתי שריטות בבטן.
בתשובתו לאישום, הכחיש הנאשם באמצעות בא כוחו, את שיוחס לו בכתב האישום, וטען כי לא היה ולא נברא.
נוכח כפירת הנאשם, התקיימו בתיק הוכחות, במהלכן שמענו עדים והוצגו לנו מוצגים.
להלן העובדות שאינו שנויות במחלוקת בין הצדדים: הנאשם, המשרת כמ"כ בפלוגה כ"ט בעוטף ירושלים, שהה במשמרת בוקר ליד קבר רחל, יחד עם שני שוטרי חובה. הנאשם נשא על גופו אפוד, ובו, בין היתר, שני סכינים (המופיעים בת/2 ו-ת/3). השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, חשוכה במקצת, והמתלונן וחברו, עת/3, יצאו מבין הבתים. הנאשם ניגש אליהם, וגם שני השוטרים האחרים הצטרפו אליו.
שאר העובדות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, מוכחשות על ידו מכל וכל.
להלן, נסקור בקצרה את הסוגיות העיקריות שבמחלוקת:
לטענת המתלונן, הנאשם רץ אליו עם סכין ביד, מבלי שנאמרה מילה. "לא שמעתי שום מילה.." "אם היה אומר לי לעצור הייתי גם מרים את הידיים למעלה". לעומתו, עת/3 טען שאחד מהשוטרים ביקש מהם לעצור, וכשהנאשם התקרב והיה במרחק 3 מטר צעק בקול רם. בחקירתו הנגדית אף טען שמי שאומר שהשוטרים בכלל לא צעקו להם לעצור, משקר. הנאשם אמר כי אחד מהשוטרים צעק לעברו שזיהה חשודים שמגיעים מכיוון אסור, התעורר חשד לפח"ע, הוא התקדם לעברם, ודרש מהם להזדהות. במענה לשאלה בחקירתו הנגדית אמר שיכול להיות שאמר עצור בערבית, וזאת בקול רם ותקיף.
המתלונן ועת/3 טענו כי הנאשם ושני השוטרים הנוספים ישבו על המדרגה. הנאשם אמר שהם משתדלים לא לשבת במהלך המשימה של שמונה שעות, אך לעיתים יש אחד שיושב. עה/2 אמר שלא ישבו, ואילו עה/3 אמר שהוא עמד, הנאשם עשה סריקות "כרגיל", ואם אינו טועה עה/2 ישב. מכל מקום, הנאשם ושני השוטרים דחו לחלוטין את האפשרות ששלושתם ישבו.
לדברי המתלונן הנאשם רץ אליו ממרחק של 30 מטר. עת/3 טען כי המרחק ביניהם לבין השוטרים היה 10 – 12 מטר. לאחר שהוצגה לו האפשרות של 30 מטר, אמר שיכול להיות, ויכול להיות 20 מטר. הנאשם לא נקב במרחק אותו עבר עד למתלונן. עה/3 טען כי לא ייתכן שהנאשם רץ 30 מטר אל המתלונן. לדבריו המתלונן וחברו הגיעו למרחק של כמה מטרים מהם.
לגרסת המתלונן הנאשם רץ אליו. אף עת/3 מסר בתחילה כי הנאשם "אמר תעצור והוא בא בריצה". לאחר מכן הסביר - "אי אפשר להגיד שהייתה ריצה, הוא הלך בהליכה מהירה...". הנאשם אמר כי התקרב אל המתלונן וחברו, והכחיש את הטענה שרץ לעברם.
המתלונן טען כי הנאשם אחז בידו סכין. עת/3 אמר כי אינו יודע אם הסכין הייתה בידי הנאשם בעת שהתקרב אליהם, והוא אינו זוכר איך שלף הנאשם את הסכין. כשנשאל שוב, אמר כי יתכן שהנאשם שלף את הסכין אחרי ששם את ידו על צוואר המתלונן. הנאשם הכחיש שאחז בידו סכין ואמר שהייתה על גופו בתוך האפוד. עה/2 אמר שלא ראה סכין בידי הנאשם. גם עה/3 אמר שכלל לא ראה סכין בידי הנאשם, ומעולם לא ראה אותו שולף סכין מול בן אדם.
לדברי המתלונן בביה"ד, ובמח"ש, מייד כשניגש אליו הנאשם אחז בגרונו בצורת חניקה. גם עת/3 ציין כי הנאשם תפס את המתלונן בצוואר. הנאשם הכחיש שאחז בגרונו של המתלונן. עה/2 נשאל אם יכול להיות שהנאשם אחז בגרונו של המתלונן, והוא לא ראה, והשיב: "יכול להיות, יכול להיות גם שהוא נתן לו נשיקה ולא ראיתי". עה/3 אמר כי היו דחיפות הדדיות בין הנאשם למתלונן, אך הוא לא ראה שום חניקות.
המתלונן אמר שהנאשם הצמיד את הסכין לבטנו בעת שבידו השנייה אחז בגרונו, והזיז את הסכין על בטנו מימין לשמאל, הלוך וחזור. אף במח"ש, בהודעתו ת/10, אמר כי הנאשם הצמיד את הסכין לבטנו, אך שם לא ציין כי הזיז את הסכין הלוך וחזור על בטנו. גם עת/3 מסר כי הנאשם הצמיד את הסכין לבטנו של המתלונן. הוא לא תיאר תנועות אלא הנחת הסכין והצמדתה לבטן. הנאשם הכחיש טענה זו. עה/ 3 אמר כי לא ראה זאת בכלל.
לגרסת המתלונן דחף אותו הנאשם "עד העמוד", "על עמוד החשמל", לדבריו לא קיבל מכה כתוצאה מכך, הנאשם הצמיד אותו לעמוד. גם במח"ש ציין שהנאשם דחף אותו על עמוד חשמל. המתלונן לא ציין מה היה מרחק הדחיפה עד לעמוד. מכך שלא ציין במיוחד מרחק מסוים ואף ציין שלא קיבל מכה, ניתן להבין כי לא מדובר במרחק ראוי לציון. לגרסת עת/3 הנאשם גרר את המתלונן, כשידו האחת על צווארו והסכין על הבטן, למרחק של 6 מטר ואח"כ עוד 4 מטר. בסופו של דבר הצמידו לעמוד כשהסכין עדיין על הבטן.
לטענת המתלונן נגרמו מהצמדת הסכין ע"י הנאשם והזזתו. המתלונן הראה את הסימנים לחוקר מח"ש אשר צילמם. עת/3 אמר כי ראה פס בצבע אדום על בטנו של המתלונן, במקום בו הנאשם "הניח את הסכין". כשנשאל אם היה פס אחד אמר "רק פס אדום".
לדברי המתלונן הנאשם קיללו כשתפס בו. לאחר שאמר לנאשם שהוא הולך לתבוע אותו, שוב קילל אותו הנאשם. גם בהודעתו במח"ש ת/3 אמר כי הנאשם קיללו. עת/3 אמר בחקירתו הנגדית שלא שמע את המתלונן מקלל. הוא שמע קול רם כשהנאשם ניגש אליהם, אבל לא הבין את הדברים. הנאשם הכחיש שקילל. עה/3 אמר שלא שמע את הנאשם מקלל, ולא יצא לו אף פעם לשמוע אותו מתבטא כך.
המתלונן טען, כי כשהנאשם רץ אליו הוא עמד כשידיו למטה ולא הרימם למעלה. כשהנאשם תפס בגרונו, המתלונן הוריד לנאשם את היד "לאט לאט".עת/3 אמר בתשובה לשאלה איפה היו הידיים של המתלונן, כי אינו זוכר היכן היו והאם ניסה המתלונן להרחיק ממנו את הנאשם. בדו"ח הפעולה, ת/9, כתב הנאשם כי המתלונן סירב להזדהות והרים ידיים נגדו, דבר שהוא עצר באמצעות שימוש בכוח, בידיים בלבד. במח"ש, בת/1, ענה שהשימוש בכוח כלל "לעצור את הרמת ידיים שלו. על מנת לבלום הרמתי את 2 ידיי כלפי מעלה לצורך הגנה ותוך כדי תפסתי את אחד מידיו ועשיתי בריח עיקמתי לו את היד ברגע שהמתלונן הפסיק להתנגד אז השימוש בכוח הופסק". גרסה דומה מסר גם בפנינו. עה/2 אמר שהיה עסוק בבדיקת חברו של המתלונן, אותו הרחיקו מהמתלונן והוא לא ראה את מה שהתרחש בהתחלה ביניהם. עה/3 מסר על דחיפות הדדיות בין הנאשם למתלונן.
בחקירה הראשית אמר המתלונן כי לא ידע לאן לפנות, לכן לאחר שהגיע לעבודתו התייעץ עם אחיו, שנתן לו את מספר הטלפון של חבר ישראלי. הוא התקשר לחבר מקטמון והחבר, מאיר, הוא שאמר לו שיש מחלקה מיוחדת לחקירת המשטרה, ויעץ לו לפנות למח"ש. לעומתו, אמר עת/3 כי עוד כשהיו בקבר רחל, אחרי שדברו עם החייל במחסום, אמר לו המתלונן "שרוצים ללכת למח"ש". את המילה מח"ש אמר המתלונן בעברית, ואף הסביר לעד את משמעות המילה.
בתחילה השיב המתלונן לשאלה זו ואמר: "לא שום דבר, לא ביקשו אפילו את הרישיון שלי.." כשנשאל אם לא ביקשו ממנו ת.ז. השיב שהוא חושב שביקשו, אך לא רשמו דבר מהתעודה. בהודעתו במח"ש, ת/10, אמר המתלונן כי לאחר ששני שוטרי מג"ב תפסו את הנאשם הוא עזב אותו, ואז נתן לו המתלונן את תעודת הזיהוי ואת היתר הכניסה, והנאשם נרגע. עת/3 אמר כי אחרי שהנאשם הוריד את ידו מצוואר המתלונן, הנאשם או חייל אחר שאל אם יש להם אישורי כניסה והוא ראה את האישורים ואת תעודות הזהות. בדו"ח הפעולה, ת/9, רשם הנאשם את פרטי המתלונן, שם ומס' זהות.
אף שהמתלונן הרשים אותנו כאדם נורמטיבי, אשר השכים קום ויצא לדרך כדי להגיע במועד לעבודתו כפועל בניין בישראל, אנו מתקשים ליתן אמון בגרסתו, שכן בחינתה מול גרסת חברו עת/3, ומול הראיות האחרות, מעלה סתירות לא מעטות, מהן מהותיות, כמתואר בסקירה שלעיל.
כך למשל, בעוד שהמתלונן תאר את ריצתו של הנאשם כלפיו, ממרחק 30 מטר כשבידו סכין שלופה, חברו, עת/3, תיאר הליכה מהירה, ממרחק של כ- 12 מ', והוא כלל לא הבחין בסכין בידי הנאשם. המתלונן עמד על כך שאיש לא הורה להם לעצור והנאשם רץ כלפיו ללא מילה, ואילו חברו עמד על כך שמי מבין השוטרים צעק להם לעצור, והוא אף ייחס אמירה זו לנאשם, אשר בעת שהתקרב אליהם למרחק 3 מ', גם צעק בקול רם. המתלונן טען כי הנאשם אחז בצווארו והצמידו לעמוד. הגם שחברו תמך בעיקרה של גרסה זו, הרי שמסר אותה באופן מופרז ומופרך ואמר כי לאחר שאחז בצוואר המתלונן, דחף אותו הנאשם וגרר אותו לאורך 10 מ' עד שהצמידו לעמוד, טענה שאף המתלונן לא טען. המתלונן טען שהנאשם קיללו ואילו חברו לא שמע כלל קללות. אשר להצמדת הסכין לבטנו של המתלונן, רק בבית הדין טען המתלונן, לראשונה, שהנאשם הזיז את הסכין, הצמודה לבטנו, בתנועות הלוך ושוב. אין כל תמיכה לגרסה כבושה זו, ולדעתנו, גם בתמונות, בהן נראים שני הפסים על בטנו של המתלונן, אין כדי לתמוך בה. שני הפסים נראים שווים באורכם ומקבילים לחלוטין. אין זה סביר שייווצרו בצורה "מושלמת" שכזו, אגב התנועות המתוארות, כשם שאין זה סביר שלא נותר כל סימן על החולצה שמעליה בוצעה, לכאורה, הצמדת הסכין והזזתה. סתירה נוספת התגלעה בעניין התלונה במח"ש. המתלונן טען כי לא ידע לאן לפנות, לכן לאחר שהגיע לעבודתו התייעץ עם אחיו, שנתן לו את מספר הטלפון של החבר הישראלי, שאמר לו שיש מחלקה מיוחדת לחקירת המשטרה, ויעץ לו לפנות למח"ש. לעומתו אמר עת/3, כי כבר במחסום אמר לו המתלונן שהוא מתכוון לפנות למח"ש, ואף ידע להסביר לו במה מדובר. גם בעניין מסירת התעודות והפרטים לנאשם, עמדה גרסתו הלא עקבית של המתלונן אף בסתירה לעדותו במח"ש.
גם בין גרסאות הנאשם ועדי ההגנה התגלו סתירות לא מעטות, לכן אנו מתקשים ליתן אמון מלא בגרסת הנאשם. כך למשל נותרה טענת עה/3, כי בין הנאשם למתלונן היו דחיפות הדדיות, ללא תמיכה מצד איש מהעדים. כן התגלו סתירות באשר לשאלת ישיבת הנאשם וחבריו על המדרגות, ובכל הנוגע לחבישת הקסדות על ראשם. עם זאת אין בסתירות אלו, כשלעצמן, כדי להוות בסיס להרשעת הנאשם במיוחס לו בכתב האישום. כבר בע"פ 1964/91 נפסק כי: " ... יכולות להיות נסיבות, בהן גישת הנאשם אינה זוכה לאמון, אך יתר הראיות יוצרות תשתית ראייתית, שדי בה כדי להעלות ספק סביר." עפ 91 / 1964 דוד בן דוד נ' מדינת ישראל מו (3) 70, עמוד 75. ובענייננו, נוכה הסתירות המהותיות שבגרסת התביעה, כפי שתואר לעיל, נותר בליבנו ספק אם נסיבות האירוע בין הנאשם למתלונן, היו כפי תיאורו של המתלונן, ומספק זה זכאי הנאשם ליהנות. בסיכומיו, ביקש התובע כי לחלופין נרשיע את הנאשם בשימוש בכוח שלא כדין, על פי גרסתו הוא, שכן כעולה מגרסת הנאשם, הוא תפס בידי המתלונן, שהונפו כלפיו, מבלי שהודיעו קודם לכן על מעצרו. מנגד, טען ב"כ הנאשם בסיכומיו, כי מעשהו של הנאשם היה בגדר הגנה עצמית, מאחר והנאשם חש בסכנה כשהונפו נגדו ידי המתלונן, אשר הגיע ממקום אסור, סירב להזדהות, והכול בשעה שהם במקום מסוכן ועוין, כשהוא אינו יכול לשלול את האפשרות כי מדובר בניסיון תקיפה או במה שעלול להידרדר לניסיון חטיפת נשקו. אנו מסכימים עם התובע כי הנאשם היה מיטיב לעשות לו הודיע למתלונן על מעצרו בחשד לניסיון תקיפה, בטרם הפעיל כלפיו כוח. עם זאת, איננו יכולים לשלול לחלוטין את טענת ההגנה שהעלה הסנגור. לכן גם באשר לחלופה זו, נותר בליבנו ספק באשר לאשמת הנאשם.
אשר על כן אנו מזכים את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.
בשולי הכרעת הדין מצאנו לנכון להתייחס לאשר עלה מגרסת הנאשם ועדי ההגנה, בכל הנוגע לאופן מילוי התפקיד על ידי הנאשם. התרשמנו מהנאשם כי הינו מסור מאד למילוי תפקידו ועושה מעל ומעבר לנדרש ממנו. כך, דאג להצטייד בציוד רב, שאינו כלול בציוד שהמשטרה מעמידה לרשות לוחמיה. במסגרת זו הוא נוהג ללכת עם שני סכינים באפוד, כאשר באחד מהם הוא נוהג לעשות שימוש לצורך איתור מטענים. פעולות שכאלה, הגם שהמניע להם הוא חיובי, עלולות להסתיים בכי רע, כשהן נעשות שלא ע"י מי שהוסמך לכך כנדרש. אשר על כן, אנו מורים להעביר למפקד עוטף ירושלים את פרוטוקול הדיון בו העידו הנאשם ועדי ההגנה, על מנת שייתן דעתו לשאלה אם ניתן להתיר המשך פעולות מסוג זה, או שיש מקום לאסור את ביצוען.
ניתן והודע היום,ב' אדר ב, תשס"ח, 9/3/08, בנוכחות הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
חבר_____________, אב בית הדין____________,חבר_________________ סנ"ץ דורון ישראלי תנ"ץ רונית קמינסקי עו"ד גיורא רואי |
