בית הדין לערעורים

                                                                                                              ביד"ע XX/03

מפקח XXX-XXX

נגד

המפקח הכללי

בבית הדין לערעורים

[14.2.05]

לפני השופטים: ניצב חנה קלר- נשיאת ביה"ד, נצ"ם עמוס בר, נצ"ם פנחס ברגמן.

פקד איציק כהן, עו"ד          - בשם המערער;

רפ"ק עדנה הרניק, עו"ד      - בשם המשיב.

פסק דין

1.      החלטנו לקבל את הערעור ולזכות את המערער מן הספק.

2.      עיקרי ההליך בבית הדין קמא.

 א.  המערער שלפנינו, היה במעמד האירוע נשוא כתב האישום, 27/5/02, קצין ביחידת הסיור המיוחדת (יס"מ) במחוז ירושלים. העבירות שבהן הורשע המערער על ידי  בית הדין קמא, בפסק דינו מיום 16/9/03 הן: נקיטת לשון גסה כלפי הציבור ושימוש בכוח כלפי אדם במסגרת מילוי תפקיד בניגוד לפקודות משטרת ישראל או כל הוראה אחרת שניתנה כדין, עבירות לפי סעיפים 16ו-19 (א) (בהתאמה) בתוספת השניה לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן פקודת המשטרה).

ביום האירוע, בשעות אחר הצהרים ברחוב צלאח א-דין בירושלים, חסם המתלונן את דרכה של מכונית המערער שנחפז לדרכו עקב התרעה על כוונה לביצוע פיגוע בירושלים. המתלונן עצר את התנועה בנתיב כדי לאפשר לשוטרת להחנות את מכוניתה במקום.

על פי כתב האישום, דרש המערער מהמתלונן לפנות את הדרך, תוך שימוש בלשון גסה כלפי המתלונן שהתמהמה כדי לאפשר את חניית השוטרת כאמור. בתגובה למחאת המתלונן על אופן דיבורו של המערער, הוריד המערער את ידו המונפת של המתלונן והיכה בפניו, מכה שגרמה לנפיחות באפו.

המערער הכחיש מכל וכל כי נקט כלפי המתלונן בלשון גסה או כי היכהו באפו או בכל מקום אחר. לגירסתו הוריד את ידו של המתלונן שהיתה מושטת כלפיו כדי להימנע מפגיעה.

ב.  דעת הרוב בבית הדין קמא ביכרה את עדותו היחידה של המתלונן על פני עדותו היחידה של המערער. העובדה שהמתלונן טרח להיבדק אצל רופא והביא אישור על נפיחות באפו חיזקה את עדותו שהרי לא הייתה לו כל עילה לרקום עלילה כנגד המערער.

מנגד, מן העובדה שהמערער אף לא רשם דו"ח תנועה כנגד המתלונן, כפי שהיה מתבקש על פי גרסתו של המערער, הסיקו שופטי  הרוב כי דו"ח פעולה שרשם, ושבו תיאר את הפרעת התנועה של המתלונן, לא נועד אלא להקדים תרופה למכה אפשרית בצורת תלונה על התנהגותו הפסולה של המערער. גם את הורדת ידו של המתלונן בכח ראתה דעת הרוב כשימוש אסור בכח ודחתה את ההסבר כאילו הייתה הצדקה למעשה זה במסגרת "הגנה עצמית" שנקט המערער.משאומצה גירסתו של המתלונן לענין השימוש בכח, אומצה גם גירסתו לענין השימוש בלשון גסה ולפיכך הורשע המערער בשני אישומים.

לעומת זאת, סברה דעת מיעוט כי לא היה מקום לאמץ את גירסתו של המתלונן כנגד עדותו היחידה של המערער. ראשית, נמענה התביעה מהבאת שני עדים שהיו נוכחים באירוע, השוטרת הנזכרת ועד ראיה לאירוע שאף מסר הודעה במחלקה לחקירות שוטרים (להלן: מח"ש). בנסיבות אלו לא היה מקום להסתפק בעדותו היחידה של המתלונן מול זו של המערער. גם בתעודה הרפואית שהציגה התביעה לא ראתה דעת המיעוט חיזוק לעדותו של המתלונן מאחר שלא צויין בה כי הנפיחות באפו נגרמה כתוצאה ממכה, וזאת לנוכח העובדה כי המתלונן עצמו העיד כי הוא סובל מרגישות מתמדת באפו הגורמת לו לדימום מידי פעם. את הורדת היד בכח הצדיקה דעת המיעוט בכך שהיתה זו תגובה מתבקשת לנוכח האפשרות כי המתלונן ניסה להניא את המערער מביצוע תפקידו בדרך של הנפת היד בצורה מאיימת כלפיו.

ג.  בית הדין הרשיע איפוא את המתלונן וגזר עליו עונש של נזיפה חמורה.

3.  החזרת התיק לבית הדין קמא לשם שמיעת עדים נוספים.

א. בישיבת בית דין זה ביום 22.10.03 החלטנו על החזרת התיק לבית הדין קמא כדי שישמע שני עדים נוספים שנכחו במקום האירוע בעת התרחשותו. הכוונה לשוטרת הנזכרת לעיל שלא נחקרה במח"ש, ולעד נטסף שאמנם נחקר במח"ש, אך נמחק מרשימת עדי התביעה בעיקבות הערכתה של התובעת שתיארה אותו "כפנטזיונר". החלטה זו שלנו ניתנה בהתאם להנחיות בית דין זה כי הן בשלב החקירה והן בשלב ההעמדה לדין על התביעה לעשות כל מאמץ כדי להגיע לחקר האמת באמצעות מיצוי אפשרויות החקירה והעדות העומדות בידיה.

ב. בתאריך 14.4.04 נשמעו עדויות העדים הנזכרים בבית הדין קמא. בתאריך 1.07.04 ניתנה הכרעת דין נוספת על ידי בית הדין קמא וגם הפעם נחלקו הדיעות באופן דומה להכרעת הדין הראשונה.

דעת הרוב עמדה על דעתה והותירה את הרשעת המערער על כנה. הנימוק: על עדותו של עד הראיה אכן לא ניתן לסמוך בשל הפרזות שונות וסתירות שעלו מעדותו בפני בית הדין להודעתו במח"ש. על עדות השוטרת לא ניתן לסמוך באשר זו התמצתה למעשה באמירה שלא זכרה דבר מהאירוע במועד עדותה בבית הדין קמא. במצב זה לא היה מקום לשינוי הכרעת הדין המקורית.

דעת המיעוט סברה כי העדויות החדשות דוקא חיזקו את גירסת המערער. עדותו, רבת הסתירות של העד, העיבה על גירסת המתלונן שלפיה, כתוצאה מהמכה באפו, ניגר דמו והכתים את חולצתו, עובדה שהעד בתחילה לא זכר ורק בעיקבות הפניית התובעת לעובדה זו נזכר לפתע כי ראה דם על פניו. בנוסף, העידה השוטרת כי לא תעלה על דעתה לבקש מאזרח לחסום את התנועה כדי לאפשר לה להחנות את מכוניתה שלה. בנסיבות אלו הוטל ספק בעצם גירסתו הבסיסית של המתלונן. עוד טענה דעת מיעוט כי העובדה שעדים אלו לא נחקרו כדבעי על ידי מח"ש סמוך למועד האירוע, צריכה להיזקף לחובתה של התביעה. אין להביא להרשעתו של איש משטרה על סמך חקירה רשלנית.

4. טענות בא כח המערער בערעור.

עיקרן של טענות ב"כ המערער הוצגו בתיאור דעת המיעוט הנזכרת, שסברה כי יש לזכות את המערער. כן טען ב"כ המערער כי מעדותו של העד הנוסף למד בית הדין קמא, לראשונה, על העובדה שהמתלונן ביקר בדירתו של אותו עד, לפני שפנה לבדיקה רפואית. על הביקור זה לא העיד המתלונן בעדותו בפני בית הדין קמא. משמעות של ממש נודעת לביקור הזה לנוכח עדותו של העד כי הוא מרבה בהגשת תלונות נגד אנשי משטרה.

ב"כ המערער יצא חוצץ גם נגד אמירת הרוב בהכרעת הדין השניה של בית הדין קמא בעניינו של העד הנוסף. מהכרעת דין זו עולה לכאורה כי על אף שלא ניתן לסמוך על עדות העד הנוסף בשל הפגמים הרבים שנמצאו בה, הרי שמכל מקום רוח דבריו עולה בקנה אחד עם גירסת המתלונן בדבר אלימות שנהג כלפיו המערער. ב"כ המערער אינו מבין כיצד ניתן, בהעלם אחד, לקבוע כי אין כל ממש בעדותו של העד מחד, ומאידך להסיק ממנה לחובת המערער.

המערער עצמו טען בפנינו נגד עצם ההחלטה של מח"ש להעמידו לדין. החלטה זו, יש להניח, התבססה במידה רבה על העובדה שהודעתו של אותו עד נוסף, שכאמור נגבתה במח"ש, חיזקה את תלונת המתלונן. בדיעבד נמצא, גם על ידי התביעה עצמה, כי בעדות זו לא היה ממש. נמצא שההחלטה להעמידו לדין, שהתבססה על "עדות פנטזיונר", גרמה לו עוול. עוד טען המערער כנגד הפירוש שנתנה דעת הרוב בבית דין קמא, לדו"ח הפעולה שרשם בעקבות האירוע. כזכור ראתה דעת הרוב בהכנת דו"ח זה משום קידום תלונה אפשרית מצידו של המתלונן נגד המערער. מקשה המערער: מדוע לא נראה בבקשת התעודה הרפואית מצידו של המתלונן משום הכנה כנגד תלונה אפשרית של המערער בעקבות הפרעת התנועה של המתלונן?

5. תשובת ב"כ המשיב לערעור.

ב"כ המשיב מבקשת מאיתנו שלא להתערב בהכרעת דינו של בית דין קמא. הכרעה זו מבוססת על האימון שנתן הרוב בעדותו של המתלונן. עדות זו נתמכת בתעודה רפואית. העדויות האחרות לא שינו באורח ממשי את הראיות שהיו בפני בית הדין קמא ועל כן יש להותיר את הכרעת הדין במקומה.

6. ההכרעה בערעור.

א. כאמור החלטנו לזכות את המערער מן הספק.

ב. נקדים ונאמר כי ראינו במורת רוח את חקירתה של מח"ש במקרה זה, בכך שלא מצאו לנכון לגבות את הודעתה של השוטרת שנכחה במקום האירוע סמוך למועד התרחשותו. מחדל זה, לדעתנו, איפשר את המצב שבו תטען השוטרת בעדותה בבית הדין- כשנתיים אחרי האירוע – כי אינה זוכרת את הפרטים לאשורם. גם גביית הודעתו של העד הנוסף במח"ש שממנה עולה גירסה חד משמעית לכאורה לחובתו של המערער, נראית כי נעשתה באופן שטחי. אם ראיון שערכה התובעת עם העד לימד אותה כי מדובר בעד המדבר מדברים שראה יותר בעיני רוחו מאשר בעיניו, לא הייתה צריכה להיות סיבה של ממש כי ספק דומה יתעורר בליבו של חוקר מח"ש.

בנקודה זו אנו מצטרפים לדעת מיעוט בבית הדין קמא שהסתייגה הן הרושם שעלול להיווצר כאילו הרשעתו של המערער הושתתה על חקירה רשלנית. 

ג. נוסיף עוד כי הטענה שהעלה ב"כ המערער בענין הביקור שערך המתלונן בביתו של  העד מיד לאחר האירוע נראית בעינינו טענה של ממש.

כאשר בוחנים את הגירסה היחידה של המתלונן מול זו של המערער, כפי שבחנה דעת הרוב בבית הדין קמא, מתעוררת באפן טבעי השאלה "מה לו למתלונן לשקר". המתלונן הינו אזרח מן השורה, מנהל תחנת שירות של חברת "בזק", עם קשרים יומיומיים עם אנשי תחנת המשטרה שבשכנות מקום עבודתו. מדוע יבדה מליבו, כטענת המערער, עלילה כזאת שבה הושפל והוכה עד זוב דם? מדוע, כפי שמציינת דעת הרוב בבית הדין קמא, יטריח עצמו למרפאה כדי לקבל תעודה רפואית? אם לא קרה דבר, כפי שטוען המערער, על מה יצא קצפו של המתלונן? שאלה זו הינה ככל הנראה הסיבה המרכזית לאימוץ גרסתו של המתלונן ודחיית גרסת המערער.

אולם כאן יש מקום אולי להציע אפשרות אחרת. המתלונן הרי יצא מגדרו לסייע לשוטרת בהחניית מכוניתה. הוא מבצע חסימה שיש בה כדי הפרעה לתנועה, והוא מסתבך בשל כך בויכוח בלתי נעים עם המערער שחפזונו ניכר. האם ישנה אפשרות כי המתלונן נעלב מיחסו של המערער, מבוטות שגילה כלפיו, מקוצר הרוח, מהכעס- כאשר כל אלו נגרמו על לא עוול, לכאורה ,בכפו של המתלונן אלא אך ורק מרצונו הכן לסייע לעמיתה של המערער, שוטרת באותה תחנה?! ונניח כי באותה עת מגיע העד הנוסף. עד זה הרי העיד על עצמו (עמ' 44 בפרוטוקול הדיון בפני בית הדין קמא) בתשובתו לשאלות בית הדין קמא: 

"לשאלתך אם אחרי שהכניס (המתלונן פ.ב) את האוטו לחניון בזק ראיתי אותו, אני אומר  שדיברתי איתו ואמרתי לו שאני מוכן להגיש  את התביעה. אני הלכתי הביתה והוא בא אלי.הבית שלי על יד הדואר. אני תמיד כותב מכתבים למבקר המדינה ובקשתי מהנהג ( הוא המתלונן, פ.ב) לבוא אלי לבית על מנת שאכתוב מכתב. אני אמרתי לו שנהייתי בכיר במכתבים למבקר המדינה וכתבתי 40 מכתבים נגד המשטרה, נגד העירייה. שאלתי אותו אם הוא מוכן להעיד והוא אמר שכן. הוא אמר לי שהוא מוכן להגיש תביעה אבל מפחד שלא ימצא עדים".

האם ישנה אפשרות כי באותה שיחה בביתו של העד, תפחו כעסו ומרירותו של המתלונן עד כדי כך שהחליט להגיש את התלונה הנדונה בפנינו? האם יתכן שהעד ליבה את כעסו של המתלונן עד כדי שיגזים בממדי האירוע? אין אנו יודעים את התשובה לשאלה זו. איננו משוכנעים כי יש בה ממש. אך המקום לבירורה היה בחקירה של המתלונן בנקודה זו; אך חקירה כזאת לא התאפשרה בשל אי העדתו של אותו עד. אין לבוא בטענה לב"כ המערער מדוע נמנע מלזמן בעצמו את העד כעד הגנה, שהרי מניין היה לו לדעת כי המתלונן ביקר בדירתו של אותו עד? בעיני ב"כ המערער אותו עד אינו אלא עד התביעה שנחקר על ידי מח"ש ונמצא מסייע בהודעתו לגרסת המתלונן.

בנסיבות אלו של אי מיצוי חקירתו של העד במח"ש, ועימות המתלונן עם עובדת ביקורו בביתו של העד "הבכיר במכתבים" ועם האפשרות כי הושפע בביקור זה בניסוח תלונתו או בדרגת החומרה ששיווה לה - אנו סבורים כי קטן משקלה של השאלה "מה לו למתלונן לשקר" מהמשקל שייחס לה בית הדין קמא.

ד. ונדגיש שוב: לא עצם האפשרות שהמתלונן בדה תלונה בשל הדחתו של עד הראיה היא הגורמת לקינון הספק בקרבנו, אלא העובדה שלא בוצעה חקירה כנדרש כדי לברר במועד הראוי את קיומה או היעדרה של האפשרות הזאת.

ה. אם נוסיף להקטנת משקלה של שאלת "מה לו למתלונן לשקר" את הסתירה שהצביעה עליה דעת המיעוט בבית הדין קמא בענין הכתמת חולצתו של המתלונן בדם, הכתמה שגם העד וגם השוטרת לא זכרו, נראה לנו שקיים צל של ספק לגבי גרסת המתלונן. מכיון ש"צל" זה של ספק יכול היה להיות מוסר אילו נחקר העד כדבעי במח"ש ואילו נחקרה השוטרת המח"ש סמוך למועד האירוע, אנו סבורים כי זכאי המערער ליהנות מהספק, גם אם ספק קלוש הוא.

ו. נציין כי לא מצאנו לנכון להרשיע את המערער בגין השימוש בכח שהתבטא בהורדת ידו של המתלונן אל חלון מכוניתו. מידת הכח שהופעל בפעולה זו לא נחקרה דייה והינה נראית טפלה לאישומים העיקריים. אין אנו סבורים כי המערער היה מועמד לדין מלכתחילה אך בשל הפעלת כח זו, בין אם היה לה מקום בגדר "הגנה עצמית" ובין אם היתה מתבקשת במסגרת מילוי תפקידו של המערער.

ז.  לפיכך החלטנו, כאמור, לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.

ניתן ביום: ה' אדר א' התשס"ה (14.2.05)

______________           ___________________              ___________________

    נצ"ם עמוס בר                ניצב חנה קלר, נשיאת ביה"ד                נצ"ם פנחס ברגמן, שופט