פסק דין ללא הרשעה

1. במסגרת הסדר דיוני ולאחר תיקון כתב האישום נגדו הודה והורשע הנאשם בתקיפה סתם (מס' עבירות) – עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

    

2. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היה נאשם עובד בחברת אגד באילת. בתאריך 25.7.2013 הגיע הנאשם למשרדו של דוד פנחס בתחנת אגד באילת שם נכחו גם יוסי דריי ופנחס פאר (להלן: המתלוננים). על פי כתב האישום המתוקן, הנאשם הלם בפניו של יוסי דריי הפילו לקרקע ובעט בחזהו ובפניו. דוד פנחס נחלץ לעזרתו של יוסי דריי, אז אחז הנאשם בחולצתו של פנחס השליכו לרצפה ובעט בגבו ובראשו כשבאותה עת פנחס מגונן על גופו באמצעות ידיו.

    

3. במסגרת ההסדר התבקש שירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו של הנאשם לרבות בשאלת הרשעתו. מהתסקיר שהוגש ביום 16.2.2015 התרשם שירות המבחן כי מדובר באדם המנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי, במי שכשל לראשונה בחייו, עורך מאמצים לשמירה על יציבות במקום עבודתו ושיתף פעולה מלא עם שירות המבחן. בסופם של דברים המליץ השירות להסתפק בצו של"צ ולהימנע מהרשעה תוך שהדגיש כי הותרת ההרשעה על כנה יכול ותביא לפגיעה ממשית בעבודת הנאשם עד כדי הפסקת עבודתו כנהג ציבורי.

    

    

    

   טיעוני הצדדים להרשעה ועונש

4. בטיעוניה לעונש עתרה ב"כ המאשימה להותיר את ההרשעה על כנה, לקבוע מתחם ענישה שינוע בין מאסר על תנאי ועד ל- 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ולהשית עליו מאסר על תנאי וקנס תוך שעמדה על עברו הנקי ונסיבות מעשה העבירה. טענה כי על מנת להימנע מהרשעה על המקרה ליפול במסגרת החריגים לכלל ההרשעה והפנתה לרע"פ 3589/14 שרון לוזון נ' מדינת ישראל שם דחה בית המשפט עתירה לביטול הרשעה משנמצא כי לא הוכח שהרשעה בדין של הנאשם תביא לפיטוריו. הנאשם, טענה המאשימה, אומנם עובד בחברת "אגד" כנהג ציבורי אולם לא הוכיח כי הרשעה תפגע בו באופן ממשי עד כדי המשך העסקתו כנהג ולפיכך אין לקבל טענותיו לעניין זה.

    

5. מנגד, ביקש ב"כ הנאשם לאמץ את המלצת שירות המבחן לבטל את ההרשעה ולהסתפק בצו של"צ. טען, כי מדובר בנאשם נעדר עבר פלילי, אב לשני ילדים ועובד כנהג ציבורי בחברת "אגד" מזה כ- 10 שנים אשר זו לו העבירה הראשונה, מעידה חד פעמית, רגעית ולא מתוכננת על רקע סכסוך ארוך שהיה בין אחד המתלוננים לבין אביו. הדגיש את החרטה והצער של הנאשם בשל התנהגותו כלפי המתלוננים ולכך שלקח אחריות על מעשיו. עמד על הסיכון הנמוך להישנות העבירה שכן התנהגות זו אינה משקפת דפוס התנהגות הנאשם ככלל  וכפי שגם עולה מתסקיר שירות המבחן. הדגיש את העובדה כי מדובר במי שעובד לפרנסתו כנהג ציבורי בחברת "אגד" הסיכון לפגיעה בפרנסתו ודימויו העצמי ובעיני חבריו לעבודה אם יוכתם בפלילים, ומכאן עתר לתת לנאשם הזדמנות נוספת ולבטל הרשעתו, בתימוכין  הגיש פסיקה במקרים בהם בתי המשפט נמנעו מהרשעה בעבירות של אלימות.

    

   הנאשם בדבריו, התנצל על שעשה וביקש שלא להרשיעו תוך שחזר וציין כי הרשעה תביא לכך שיאבד את מקום עבודתו.

    

   שאלת ביטול ההרשעה

6. בבחינת המקרה לפניי, מצאתי כי זה נופל בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים לוותר על הרשעתו של הנאשם מבלי לפגוע בשיקולי הרתעה ובאינטרס הציבורי. בבר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (תקדין עליון 85(3) עמ' 737) אמר כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי לא ניתן לקבוע דפוסים נוקשים ומוגדרים מראש אמתי ישתמש בית המשפט בסמכותו להטיל מבחן ללא הרשעה, ובהמשך קבע כי אי הרשעה תתאפשר רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה.

    

   בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, כב' המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין, מנה מספר שיקולים שהם חלק משיקולי בית המשפט בבחינת שאלת הרשעתו של נאשם, ביניהם נמצא את טיב העבירה, חומרתה ונסיבות ביצועה. כמו כן, האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם, מעמדו ותפקידו של הנאשם, מידת הפגיעה של העבירה באחרים, יחסו של הנאשם לעבירה והשפעת ההרשעה על תחומי פעילותו ודימויו העצמי לרבות אופיו ועברו.

    

7. על טיב עבירה ניתן לעמוד בבחינת הערך החברתי הנפגע. בעבירת אלימות המכוונת לגופו של אדם, הערך החברתי הנפגע הוא שלמות הגוף וזכות האדם לאוטונומיה על גופו, כבודו ובטחונו האישי, ובענייננו הנאשם במעשיו פגע בגופם וכבודם של המתלוננים 1-2. בבחינת נסיבות המעשה, יש לשים את הדגש על העובדה כי האירוע התרחש במקום עבודתו של הנאשם וכלפי עמיתיו לעבודה מה שיש בו להחמיר את התנהגות הנאשם. לצד זאת יש לקחת בחשבון תיאורו של הנאשם את הרקע למעשיו כפי שהדברים באו לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן, שם עולה כי בין אחד המתלוננים לבין אביו של הנאשם אשר גם הוא עבד באותה עת בחברת "אגד" וכמנהלם הישיר של המתלוננים קיים סכסוך רב שנים שקיבל ביטוי דווקא ביום פרישתו האחרון של אביו של הנאשם מהעבודה, באופן שבו קודם לאירוע בכתב אישום זה, אביו התעמת עם המתלוננים ואלה נטען קיללו ואיימו עליו, מה שהיווה גורם להגעתו של הנאשם לאותו משרד בו שהו המתלוננים ותקיפתו אותם.  

    

   בהתייחס לחומרת המעשה יש לגנות את התנהגות הנאשם אשר בחר להגיע לאותו משרד בו שהו המתלוננים הגם שיכול היה להימנע מכך אילו שלט בזעמו וכעסו, אם כי בשים לב לנסיבות ביצועה ותוצאותיה, נכונה אני לומר כי אין מדובר במעשה שהוא ברף גבוה של עבירות אלימות, יש לקחת בחשבון גם את חלקם של המתלוננים בנסיבות המעשה, עליהם לא חלקה המאשימה.

    

8. בחינת נסיבותיו האישיות של הנאשם, מעלה כי מדובר ביליד 1979, אב לשני ילדים, נולד וגדל באילת ומזה 12 שנים עובד בחברת "אגד" כנהג. שירות המבחן מפרט בתסקיר כי הנאשם סיים 12 שנות לימוד, שירת שירות צבאי מלא כלוחם חי"ר והוערך כבעל התנהגות ראויה לציון, חייל רציני, אחראי וממושמע. המלצת יו"ר הנהלת אגד אשר הוצגה בפני שירות המבחן מעלה כי הנאשם מוערך במקום עבודתו כעובד מסור, חברותי, בעל אוזן קשבת, סבלני נדיב ומנומס, הממלא תפקידו בחברה באכפתיות ומסירות.

    

   הנאשם גדל במשפחה נורמטיבית ונעדר ככל מאפייני אישיות בעיתיים או דפוסים עבריינים. השירות התרשם ממי שהוא בעל כישורים תעסוקתיים חיוביים, יכולות תפקודיות גבוהות ומשיחות עמו בלטה מודעות אישית וכן אחריות כלפי סביבתו הקרובה הן במישור המשפחתי והן במישור התעסוקתי. בהתייחסותו לביצוע העבירה, מוסר שירות המבחן כי הנאשם לקח אחריות מלאה על מעשיו, הביע חרטה ותסכול מאופן התנהלותו ופגיעתו במתלוננים. עוד בהתייחסו לנסיבות העבירה שיתף הנאשם ברקע למעשיו וסיפר כי חש תסכול רב נוכח התנהגות שניים מהמתלוננים כלפי אביו ביום האחרון לעבודתו וטרם פרישתו,  וזה התעצם נוכח התגרות כלפיו ומכאן איבד שליטה ונהג כפי שנהג.

    

   עם האמור, והגם שהנאשם לא שלט בעצמו ונהג בבריונות, התרשם שירות המבחן כי הסיכוי להישנות העבירה נמוך שכן הנאשם כך נמסר בעל מודעות אישית לעצמו ולסביבתו, בעל שאיפות לתפקוד תקין יותר ומנהל אורח חיים תקין ונורמטיבי. עוד הוסיף השירות לעניין זה כי ההליך המשפטי חידד לנאשם את חומרת מעשיו ומהווה כשלעצמו גורם הרתעתי משמעותי ומציב גבולות.

    

9. השפעת ההרשעה על הנאשם - אפשרות הפגיעה בעתידו ועבודתו של הנאשם, כבר נאמר,  אפשרית תמיד ולא די בכך כדי להימנע מהרשעה. עם זאת והגם שבתמיכה לטענת הסנגור באשר לפגיעה בעיסוקו של הנאשם כנהג ציבורי, לא הוגשה כל אסמכתא, יכול להיות חולק כי הרשעה בדין יש בה הכתמה בפלילים ופגיעה משמעותית בדימויו העצמי של המורשע לרבות בעיני סביבתו הקרובה, והדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבותיו האישיות של הנאשם לפניי שניהל ומנהל חיים נורמטיביים.  

    

פסיקה אותה הגיש הסנגור עניינה באי הרשעת נאשמים בעבירה של תקיפה סתם והגם שלא הוכחה פגיעה קונקרטית וישירה בתעסוקה, בתי המשפט נמנעו מהרשעה. כך למשל: בת"פ 48193-12-13 מדינת ישראל נ' סמימי (24.11.2014) – הנאשם, בן 43 ונעדר עבר פלילי הורשעה בעבירה של תקיפה סתם לפיה במועד הרלוונטי שימש כשוטר ולאחר שביקש מהמתלונן, אזרח אריתראי בעל אשת שהיה כדין, להזדהות דחף אותו באמצעות שתי ידיו וסטר לו מספר פעמים. בית המשפט נמנע מהרשעה והשית בין היתר צו של"צ.

עפ"א 396/09 יעקב אברהם נ' מדינת ישראל (23.3.2010) – נדון ערעור על הרשעה וחומרת העונש. הנאשם הורשע בתקיפה סתם בכך שנכנס לחנות, נטל מוצר וביציאתו משעוכב על ידי קצין הביטחון שביקש ממנו להתלוות אליו, דחף אותו הנאשם שוב ושוב. בית המשפט קבע כי גילו של המערער (51) מצמצם את אפשרויות עיסוקו ומכאן והגם שלא הציג מסמך ממנו ניתן ללמוד על פגיעה פוטנציאלית שמקורה בעצם ההרשעה, ביטל את הרשעת הנאשם.      

עפ"ג 40386-07-13 ט' ג 'נ' מדינת ישראל (26.1.2014) – המערער הורשע בעבירות של איומים (שישה מופעים) ובעבירות של תקיפה סתם (חמישה מופעים). המערער בעט שתי בעיטות באחותו בהמשך שלח לאמו הודעות מאיימות. במועד אחר הכה את אמו במכת אגרוף ואיים על אמו סבו ואחותו. בית המשפט ביטל הרשעתו נוכח גילו הצעיר ומשמצא כי קיים חשש לעתידו התעסוקתי, המצומצם ממילא נוכח מחלתו.

כאן המקום להתייחס לרע"פ 3589/14 שרון לוזון נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.6.2014), בו עיינתי ומצאתי כי אין המקרה לפני דומה למקרה שם. נסיבות המקרה שם הן חמורות ומלמדות כי במהלכו של כנס שהיה פתוח לכלל הציבור ונגע להתאגדותם של עובדים במקום עבודה, תקף הנאשם באגרוף פעיל המשתייך לארגון עובדים מתחרה, ומבלי שהייתה כל התגרות מצד אותו פעיל. נסיבותיו המצטברות של המקרה, כך עולה מדברי בית המשפט הן חמורות, שעה שהנאשם נהג באלימות כלפי המתלונן רק משום שהמתלונן החזיק בדעות שונות מאלה של הנאשם, אשר ביקש למנוע ממנו להביע אותם בפומבי. 

10.           האינטרס הציבורי במקרה לפניי נוטה לטעמי לאי הרשעתו של הנאשם. בע"פ 5291/12 מוחמד אבו האני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12.11.2012), נדון ערעור על חומרת העונש ובעבירות שונות מענייננו (דרישת נכס באיומים, גניבה ואיסור משחקים), בית המשפט העליון קיבל את הערעור וקבע כי מתן אפשרות לנאשם לחזור לאורח חיים הנורמטיביים ללא חותם של פליליות, תוך השתת עונשים מרתיעים הם בבחינת אינטרס ציבורי מובהק:   "אכן, אסור לו לאדם לפגוע בערכים המוגנים שזכו להגנה מיוחדת בחסות המשפט הפלילי. אדם החוטא לערכים אלה, מצופה לשלם את חובו לחברה ולשאת בעונש שקבעה החברה בגין מעשיו. יחד עם זאת, איננו חיים בחברה נקמנית שכל חפצה הוא להעניש את חבריה אשר סטו מדרך הישר אך לשם הענישה. אנו חיים בחברה שפועלת לקדם את ביטחונם האישי של חבריה, בין היתר, באמצעות המשפט הפלילי תוך שימוש במנגנון הענישה ככלי להרתעה אינדיבידואלית וקולקטיבית, ולצד זאת אנו פועלים לשיקום החוטאים כדי לשלבם בחזרה בחיי החברה כחברים תורמים שמסייעים לקידומה".

11.           בהינתן הדעת לאמור, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים המתחייבים בנסיבות המקרה לפניי, לרבות נסיבות המעשה ותוצאותיו, כשלצד אלה התרשמתי מבחור נורמטיבי נעדר מאפיינים עבריינים, אני מוצאת כי ניתן במקרה זה לוותר על הרשעת הנאשם מבלי לפגוע במי משקולי ההרתעה, ונכונה לאפשר לו הזדמנות נוספת. מכאן אני מבטלת את הרשעתו בדין מיום 8.12.2014 ומחייבת אותו כדלקמן:

צו של"צ - בהיקף של 200 שעות. שירות המבחן יגיש תכנית לביצוע השעות תוך 14 ימים מיום מתן פסק הדין. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו ולחידוש המשפט ולדיון מחודש בשאלת העונש. ככל שיהיה צורך בשינוי מקום ההשמה, ניתן יהיה הדבר להיעשות על ידי שירות המבחן, תוך דיווח לבית המשפט, ללא צורך במתן החלטה.

הנאשם יחתום על התחייבות על סך 4,000 ש"ח, אשר יהיה עליו לשלם באם בתוך שנה מהיום יעבור על עבירה נוספת אותה ביצע.

מוצגים - יושמדו/יחולטו לשיקול דעת המאשימה.

זכות ערעור כחוק.   

<#4#>

ניתן והודע היום ה' ניסן תשע"ה, 25/03/2015 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי סימה סקורי שחרור