<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד איציק כהן

ב"כ המשיב עו"ד ליאורה נהון

פרוטוקול

עו"ד כהן: מפנה את תשומת לב ביהמ"ש שפסה"ד של בימ"ש קמא אומר שהוא החליט להרשיע את הנאשם על סמך התיעוד החזותי ועדות שישא. לעניין התיעוד החזותי, אין מחלוקת, הרי הסכמנו לו. הוא מראה לנו רק שזה היה שלוש שניות של אירוע. הוא תוחם אותו בזמן. לדעתי, זה לא יכול להוות תמיכה. אנו נשארים עם שתי עדויות עליהן מבוססת הכרעת הדין.

לגבי עד הראייה – לא מדובר בעד ראייה אובייקטיבי. הגישה שלו לאירועים ואת זה הוא אומר בפסה"ד ואני מפנה לשם. זו נקודת המוצא של העד האובייקטיבי הזה. אי אפשר לומר שהוא עד תמים. לפי הדברים שלו, הוא והמתלונן שייכים לאותה קהילה מצומצמת קטנה של "תולדות אהרון" שעוסקים בנושא ההפגנות האלה כנגד פעילות המשטרה.

לגבי אותו עד, איך הוא הגיע לאירוע? הוכח בדיון על סמך עדותו, שהוא היה חלק מצוות שהתפקיד שלו היה לשחרר עצורים מידי השוטרים. אנחנו עצרנו והגשנו תמונות כדי לראות איך עובדת הפעולה הזאת. עושים מהומה קטנה, מעסיקים את השוטר ואז מושכים את העצור. זה קרה פעמיים. בשני הפעמים עד הראייה נכח. הראשון היה כשיש עצור על הרצפה. הוא מספר שניסה לקחת ממנו דיסק של מצלמה. נגיד שזה הסיפור. בזמן הזה, המערער אוחז את אותו הבחור שברח, עוצר אותו. כאן ניכנס שישא, מספר שמשך אותו מהצד השני. יש תמונה שרואים את המערער תופס את העצור והוא מושך אותו מהצד השני. הוא אומר ראיתי חילוני (המערער), מכה חרדי. זה מופרך. בסרטון רואים איך אותו שישא הוא חלק מהפעולה. כשזה קורה, הוא מספר בעצמו מה הוא עושה בשלב הזה, בורח מהמשטרה, הוא מודע לכך שביצע עבירה, הוא בורח מהמשטרה ונכנס לסמטה כמה שניות לפני שהם נכנסים, הוא אומר, ברחתי מהמערער ומהכוחות, שלא יעצרו אותי, נמלטתי לכיוון הסמטה. בשניות האלה הוא רץ קדימה, יש שם מדרגות שעולים, למרות שהוא רץ קדימה, הוא מסתכל אחורה, הוא רואה את הפעולה.

לביהמ"ש, עברו 4 שניות בין הכניסה שלו לבין הכניסה של השוטר אחריו.

לא משנה שהוא רואה צד שני, רואה מקום אחר, המתלונן לא יודע איפה ניתנה לו המכה. החשיבות של מה שנאמר היא לגבי העובדה שהיתה מצלמה במקום. התפקיד של בימ"ש לא לבחון כליות ולב. בא לפניו עד, ממש קשה לבדוק מתי העד אומר אמת ומתי לא. מה שהוכח, קודם כל חוקר מח"ש אומר שהמתלונן נחקר ואמר יש מצלמות אני אתלונן עליך, ארבעה ימים אחרי האירוע, אומר חוקר מח"ש "עשינו ישיבה שדנה בשאלה האם לתפוס את הסרטים או לא". אין על זה תיעוד. אין מזכר כזה. לא שתיעדו שהיתה סיבה למה לקחת או למה לא. הוא אומר, לפני ששחררתי אותו, ישבתי עם ראש השלוחה וכו'. זה משהו שבעיני הוא בלתי נתפס. בחקירה נגדית של הנאשם באה אליו התובעת בטענות למה אתה לא תפסת את זה. הוא נחקר שלושה חודשים אחרי זה, רק במסגרת הפעילות שלו הוא רואה שם. אני רוצה להבין, באיזה כובע הוא היה עושה את זה? בכובע של שוטר? האם זה לא שיבוש חקירה? את הטענות שהיו צריכות להיות מופנות לרשות החוקרת, בעצם הוא אשם. המצלמה שהראתה חוקרת מח"ש והיא לא חקרה את התיק, היא אומרת 10 שנים אני חוקרת, היה צריך לתפוס את המצלמות. גם חוקר מח"ש אומר שזו היתה טעות שלא תפסו. יש מצלמה שרואים בה מה קרה באותו זמן, נתן אגרוף או לא ואז לא צריך  עדים. סימני שאלה מתחזקים גם לעומת העדויות האחרות שיש בתיק. אומר המתלונן באותה סיטואציה היה עוד בחור יונה, הוא מגיע למח"ש חצי שנה אחרי, לא הספיקו לתאם איתו, הוא מספר לא הייתי, הוא אמר לי שהיה מכות. אם המתלונן אומר שהיה בסיטואציה, למה הוא צריך להגיד. הוא מרחיק עצמו, אומר לא הייתי שם.

המתלונן עצמו הוא דמות, נתן מונולוג פתיחה, מה התפקיד שלו בעדה החרדית, איך הוא תופס את המדינה, בסוף התמקד בנושא ואומר, הוא יש לו אינטרס, הוא יוזם פעילות נגד שוטרים, "הלם". באותה סיטואציה נכנס חייל, לא באמת חייל, מישהו מהימ"ר, מחופש לחייל במאה שערים. אותו חייל 3 דקות אחרי האירוע מכים אותו ללא רחמים, הוא לא מצליח לעמוד, שוטר מרים אותו ולוקח אותו. זה הפעילות שהיתה. במהלך הפעילות הזאת, המתלונן מביא למח"ש קרוב לעשרים סרטונים. סרטונים מהמכולת שהיתה ליד המקום שהחייל הוכה. ברור שאת הסרטון שהחייל מכה הם לא מביאים למח"ש. יש סרטונים שם שיש מישהו שיוזם את התלונה, מביא סרטונים ובאופן מפליא דווקא את הסרטון הזה הוא לא מביא למח"ש.

לעניין עדות המתלונן, הוא מספר לביהמ"ש, מוגשת עדותו במח"ש והוא מספר 4 ימים אחרי המקרה, האגרוף עוד טרי, הוא מספר שהוא מגיע למח"ש בגלל שמישהו מאיים עליו, אין מחלוקת שזה שוטר שלא קשור למערער והסיבה השנייה שיש לו סרטונים הקשורים באלימות שהפעילו השוטרים נגד אדם אחר. הוא לא מזכיר שקיבל אגרוף. הוא נחקר, אחרי 3 שעות של חקירה בתוכם שעה הפסקה, הוא יוצא לאכול, אבל כשעוברים על הסרטונים, כאילו כבדרך אגב הוא אומר בסרטון הזה יש לי עוד תלונה להגיש. לא חקרו תלונה אחת מהתלונות שהגיש. לא היה בסיס לפתוח בחקירה. במקרה הזה שהוא שמוכה, כך צריכה להיפתח עדותו. זה משהו לא הגיוני.

לעניין שאלת האמינות – אני יודע שביהמ"ש לא שש להתערב בשיקולי מהימנות. מהימנות היא לא מילת קסם. צריך לבדוק, כאשר יש סתירות שלא ניתנה להן תשובה בפס"ד קמא. עובדה שעד ראייה עליו מבוססת האמינות, שומר על זכות השתיקה בבימ"ש וזה שאלות לגבי עבירות שביצע. הוא אחד שהשתמש בזה כשנשאל אם הציף ואם קרה כושי או נאצי. העד הזה הוא חלק מפעילות פלילית, הוא מודה שעשה פעולות אקטיביות לשחרר עצור מידי השוטר, חבר שלו מהקהילה. הוא עד בעל אינטרס. הוא עד שלא נרתע מלבצע עבירות פליליות ולהגיד אותן בביהמ"ש. אם נקרא, השופטת אומרת שיש בעייתיות בעדות שלו.

במקרה הזה, כאשר שלושה חודשים לא נגשים, מבצעים פעולה, אתה לא אוסף רק את מה שהמתלונן מביא לך. מח"ש חקרו את המתלונן, את החבר שלו, את העד ראייה שהמתלונן אמר והנאשם. כך סיכמו את התיק. המטרה היא איסוף ראיות גם שלא תומכות בתזה שלהם. בוודאי שצריך. אם שוטר יראה אני נותן אגרוף הוא לא ינהל משפט. זה עבר בשתיקה מידי בבימ"ש השלום. גם חברתי מצאה לנכון להאשים בחקירה נגדית את הנאשם למה לא המציא את הסרטונים בעצמו.

לשאלת ביהמ"ש, אנחנו מחכים להחלטה פה.

עו"ד נהון: הכלל יודע בנוגע להתערבות בערעור בשאלה של מהימנות. יש התרשמות בלתי אמצעית מהעדים. השופטת קמא כתבה שהתרשמה מהמתלונן ומהעד שישא. השופטת לא הלכה שבי אחרי ראיות התביעה. חברי כתב בסוף הערעור שהשופטת אלצה את עצמה לתת מהימנות לגרסת המתלוננים.

הסרטון – חברי טען שהשופטת השתיתה את הרשעתה על הסרטון, אני חולקת על חברי. הסרטון מעיד כשרואים אדם א' מאוד כועס ומושך אדם ב' למקום מוסתר, אח"כ אדם ב' יוצא נסער, מתעמת עם א', אם שואלים מה קרה באמצע, התמונה ברורה בפרט נוכח הראיות שיש בתיק. לא נכון לומר שאין משקל.

בכל הנוגע להתרשמות ביהמ"ש, ביהמ"ש יכול להרשיע על סמך עדות מתלונן אחד, כאן יש יותר ממתלונן. חברי שוכח פרט שלדיון היו שני חלקים, פרשת תביעה ופרשת הגנה. נכון שביהמ"ש התרשם ממהימנות המתלוננים. ביהמ"ש גם הקשה ושאל, אבל מה שבאמת התחדד לביהמ"ש בפרשת ההגנה, יש פסקה שאני לא נתקלת בה הרבה, בעמ' 74, השופטת לא התרשמה מהנאשם, מפנה לפסקה שנייה ומצטטת. הנאשם לא נתן הסבר מדוע היה צריך לקחת את המתלונן לסמטה. אם היה צריך להזהיר אותו, למה לא עשה כן בפומבי.

חברי הרחיב בנוגע לעד שישא. חברי אמר שהוא לא תמים, שלכאורה הוא שייך לצוות לשחרור עצורים, שהוא משך את העצור. אני מפנה לעמ' 15, שורה 12, חברי מטיח בו שהוא מרביץ ותוקף, העד משיב, מה יש לי ביד, זה נפל על הרצפה, היתה כיפה שנפלה. לקחתי את הכיפה שלי. הסרט מתעד את זה.

לשאלת ביהמ"ש, בלי קשר לסיפור הכיפה, העד שישא הוא אובייקטיבי באופן חלקי.

המתלוננים שלנו מבצעים עבירות עובר לאירועים נושאי כתב האישום. הרבה מהמתלוננים שלנו מבצעים עבירות בהווה ובעבר, ולהשחיר אותם...

שישא עמד על כך שלא תקף. לציין עכשיו את שישא כמי שמשך, כאשר הוא לחלוטין מכחיש את זה. הוא מדבר שכל המטרה שלו זה לחבוש כיפה. לא מכירה דבר כזה, צוות לשחרור עצורים. השופטת כותבת, עצם העובדה שהוא שותף פעיל בארגון הזה, זה לא הופך אותו לעד בעייתי מבחינת מסירת תלונה. שישא לא אחד המארגנים הוא הכי אובייקטיבי שניתן היה למצוא בסיטואציה הזאת.

המצלמות – בימ"ש קמא התייחס לכך. אני לא בטוחה שמדובר במחדל שנוגע לשורשו של עניין. לשאלת ביהמ"ש אם זה מחדל, אנו לא חולקים על כך שהבדיקה הזאת היתה צריכה להיעשות. מפנה לעמ' 53 שם עולה בבירור שלמעשה הנחת היסוד של חוקרת מח"ש לא לצאת למקום ולתפוס מצלמות היא כי לא היתה אינדיקציה לכך שהיו מצלמות. הוא שאל אם היו מצלמות ונענה בשלילה.

אין לי טענה שלא היו צריכים לצאת לחקור מצלמות. התביעה עמדה בנטל ההוכחה והביאה את הראיות שיש בהן כדי להוכיח.

בסופו של דבר, לשיטתנו, גם אם לא נתפסו מצלמות בזמן אמת, אין אינדיקציה לכך שהמצלמות כן מתעדות את האירוע.  

קיומן של המצלמות נודע לנו במהלך הדיון. בחקירת התיק היתה אינדיקציה לכך שאין מצלמות.

לשאלת ביהמ"ש מדוע המערער נחקר בחלוף שלושה חודשים, אני משיבה כי אינני יודעת.

היה צורך לחקור את כל התיקים כמקשה אחת.

לשאלת ביהמ"ש, בתיקים אחרים יש מצלמות.

בתיק הזה אין אינדיקציה ממשית שהיתה מצלמה במקום. לו היתה, לא ברור שהיתה עובדת. אני לא באה להצדיק. במחדל הזה ואני מאשרת שמדובר במחדל, הוא לא יורד לשורשו של ענין. הספקולציות הללו שאם, אין בכך כדי לאיין את היש בתיק הזה, שזה עדויות של מתלונן, עד מטעמו, מצלמה שמתעדת אירוע לפני ואחרי.

לשאלת ביהמ"ש למה לא חקרנו את פרל, אני משיבה כי אינני יודעת.

חברי טוען ובצדק, שאין מסמך התיק שמדבר על כך שהוא הזכיר את שישא. חברי צודק, המזכר צריך להיות. אבל, להסיק שהעד בעייתי, זו מסקנה לא נכונה. כששישא נשאל, הוא אומר שלזכרונו פנה אליו המתלונן.

חברי נותן נפח משמעותי בכל הנוגע למיקום המכה שקיבל המתלונן. זה נידון בביהמ"ש. ברגע ששים יד על הלחי, יש מי שיראה אותי כמצביעה... כשהמתלונן הדגים את המיקום, לעתים יש מי שיראה את זה באזור האוזן ויש מי שיראה באזור הרקה. תוך כדי הדיון, אני ראיתי שהוא מכוון לאותו מקום, הבנתי שבפרוטוקול נכתב שהוא כיוון לאזור האוזן ומטה. ביקשתי מביהמ"ש לדייק, ביהמ"ש קרא לעוזר המשפטי והעוזר אמר שהוא מצביע על אותו מקום.

מדובר באירוע שהיה מאוד מהיר, אלים, מפתיע, ארך שלוש שניות. כל אחד ממוקם במשהו אחר. זה נוגד לטענת חברי שהמתלונן הביא את שישא ביד לבוא ולמסור תלונה. חברי לא יכול להגיד ששיא מגיע מטעם המתלונן ולא יכול להגיד אם זה היה בצד ימין או שמאל. זה חיזוק לכך שהם לא תיאמו גרסאות. עובדה שרואים את שישא יוצא נסער לאחר האירוע ומדבר בטלפון.

לשיטתנו המצלמות לא היו באותה עת.

יש פה מחדל, המטרה שלי היתה להראות שהמצלמות נתפסו מספר חודשים לא מבוטל לאחר האירוע וזה מחזק את זה שבאותה עת לא היו מצלמות.

עדותו של פרל לא העלתה ולא הורידה.

לגבי המתלונן – יש הבדל מאוד בין איום של שוטר שהיה אלים מאוד שהוא איום צופה פני אלים לבין אירוע אלימות שקרה בעבר. חוקר מח"ש אמר אני לא מתרגש מזה, מה שהפריע לו היה האיום. המתלונן הגיע כ"שליח ציבור" שלו. הוא רואה את המטרה שלו. הוא רואה עצמו כמי שאמור באופן חוקי להביא את הסרטונים. כשהוא מגיע לחוקרים, הוא מדבר על השוטר המאיים, זה משהו שאין לו תיעוד. הוא מתחיל להראות את הסרטונים. החוקר והמתלונן אומרים, עד שהגיע לסרטון המדובר, הוא מדבר על סרטון בו הכו אותו. הוא ראה מספר סרטונים שלשיטתו מתועדות שם עבירות.

עו"ד נהון: שישא בעצמו מאשר היה חלק מפעילות פלילית, מפנה לעמ' 17, שורות 2 – 18. מצטט. הוא אומר, לפני שנכנס לסמטה, הוא מבצע פעילות, משחררים את החבר שלהם.

לעניין שאלה על הפערים במכה, מפנה לפרוטוקול, ביהמ"ש אומר לחוקר מח"ש אם הוא לא רואה בעייתיות וכו' מצטט. חוקר מח"ש אומר לו אני רואה בעייתיות היום.

לגבי הספקולציות על המצלמה, חברתי אומרת יש לנו ספק אם היו מצלמות, אם הן כוונו לאותו זמן ואם לא נגרס. אם יש ספק, אנו במשפט פלילי, ברור לטובת מי צריך לפעול הספק. בחקירה נגדית נחקר למה לא תפסת את המצלמות שלושה שבועות אחרי. המערער הסביר שנחקר שלושה חודשים אחרי.

לעניין שליח ציבור, הפעילות הצליחה. זו הפעילות האחרונה של הימ"ר במאה שערים, מאז הם לא נכנסים לשם ולא עובדים עם חיילים מחופשים כתוצאה ממה שהיה שם.

לאחר הפסקה.

ב"כ הצדדים: אנו מסכימים שפסה"ד ישלח.

<#3#>

החלטה

נדחה לעיון.

פסק הדין יישלח לצדדים.

<#4#>

ניתנה והודע היום י"ג כסלו תשע"ט, 21/11/2018 במעמד הנוכחים.

לאחר הפסקה ובהיעדר הצדדים:

<#7#>

פסק דין

לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת הבכירה ש' לארי-בבלי) מיום 17.7.18 בת.פ. 21316-02-18, בגדרה הורשע המערער בעבירה של תקיפה סתם – לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערער הוטל עונש של מאסר על תנאי של חודש למשך שנה בתנאי שלא יבצע את העבירה בה הורשע.

המערער הוא שוטר במשטרת ישראל ומשרת בזרוע המבצעית של ימ"ר ירושלים. בכתב האישום שהוגש נגדו נטען כי במהלך פעילות יזומה בשכונת מאה שערים בירושלים ביום 2.6.17, אשר נועדה למנוע תקיפת חיילים לובשי מדים על ידי אוכלוסייה חרדית בשכונה אירעה התקיפה. בהתאם לכתב האישום במהלך הפעילות התפתחה במקום מהומה אשר במהלכה הותקפו מספר שוטרים על ידי אנשים הנמנים עם האוכלוסייה החרדית, אשר אף השמיעו קריאות גנאי לעבר השוטרים. לפיכך, ביצעו השוטרים מעצרים של מספר חשודים, ולשם כך נאלצו להשתמש בכוח. המערער שהיה במקום במסגרת תפקידו ניסה לעצור מעורב שזהותו אינה ידועה תוך שנאלץ להשתמש בכוח. בתוך כך מספר אנשים שנכחו במקום סיכלו את ביצוע המעצר והוציאו את אותו מעורב מידיו של המערער. לאחר מכן פנה המתלונן, יצחק דוידוביץ, שצפה במתרחש והעיר למערער על השימוש בכוח שנקט כלפי המעורב. בכתב האישום נטען כי בתגובה לכך אחז המערער בפלג גופו העליון של המתלונן ודחף אותו לעבר משקוף אבן של כניסה לבניין סמוך, הכניסו לאותו בניין שם חנק אותו והכה אותו באמצעות אגרוף לראשו תוך כדי אמירה "אני לא רוצה לראות אותך יותר". בצאתם מהחצר אמר המתלונן למערער כי בכוונתו להתלונן כנגדו.

לפני בית משפט קמא העידו המתלונן, אדם נוסף שנכח במקום, מר שישא, חוקרי מח"ש, המערער וכן חברו של המתלונן, מר פרל. כמו כן הוגשו סרט המתעד את השלב המקדים ואת השלב המאוחר אך אינו מתעד את האירוע עצמו ותמונות שצולמו על ידי ההגנה.

לא הייתה מחלוקת על כך שהמערער והמתלונן נכנסו בשלב מסוים לסמטה, שבה אירעה התקיפה לפי הנטען. המערער טען כי תפס את המתלונן בסמטה והזהיר אותו בעוד המתלונן טען כי לכך התווספה התקיפה.

בהכרעת הדין מצא בית משפט קמא להרשיע את המערער כאשר הוא מסתמך על עדות המתלונן בתוספת עדות מר שישא, שהיה בתוך הסמטה בה בוצעה לפי הנטען התקיפה ותמך בעדות המתלונן. עד נוסף שהמתלונן מסר כי ראה את האירוע, פרל, העיד כי לא נכח בעת התקיפה, ולפיכך לא ניתן משקל לעדותו. לצד האמון שנתן בית המשפט בגרסאות המתלונן ושישא מצא שלא לקבל את גרסת המערער. בגדרה של הכרעת הדין נדרש בית משפט קמא לקשיים שעלו ובהם מחדל חקירה ושיהוי בחקירת המערער. המדובר במצלמות אבטחה שנטען שהיו צופות לעבר מקום האירוע אך היחידה החוקרת בחרה שלא לבדוק אותן. בנוסף עלה כי המערער זומן לחקירה רק בחלוף שלושה חודשים ממועד התלונה. עוד עלה קושי בפער בין גרסאות המתלונן ושישא לעניין מיקום המכה. בית משפט קמא מצא כי אין בכל אלה כדי לשנות מהתרשמותו.

לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי קם ספק סביר באשמת המערער ועל-כן יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מחמת הספק.

אכן, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ובקביעות עובדה של הערכאה המבררת, אלא שבמקרה זה מצאנו כי קיימים נימוקים המצדיקים במשקלם המצטבר קביעה כי נותר ספק וזאת אף בשים לב לאופן שבו העריך בית משפט קמא את מהימנותם של העדים. להלן נפנה לגורמים אלה.

מאחר ולא הייתה מחלוקת באשר לכניסה לסמטה ואופן היציאה ממנה, זמן השהייה בה ובאשר לרוב מה שהיה בתוכה, אלא רק באשר לשאלה האם באותה נקודה זמן גם תקף המערער את המתלונן, הרי ששאלה ממוקדת זו הייתה יכולה לזכות למענה בקלות אם היו נבדקות המצלמות. בעניין זה נשאל חוקר מח"ש, מר אלי רחמים, והשיב "... ישבתי עם ראש השלוחה ועלתה השאלה לכלל המקרים שהוגשו בהם תלונה האם ללכת ולהוריד סרטונים. ההחלטה שהתקבלה היא לא לבצע את הפעולה הזאת. זה דיון פנימי בינינו" (עמ' 46, ש' 26-25).

קשה להלום התנהלות שכזו ביחס לראיה מרכזית שכזו שהיה בה לאמת או להפריך את החשד, ולא ניתן כל הסבר למחדל זה, ואכן באת כוח המשיבה לא חלקה על כך שמדובר במחדל חקירה. שלא כבית משפט קמא אנו סבורים כי היה מקום לתת משקל רב יותר למחדל זה, על רקע החשיבות שהייתה יכולה להיות לבדיקת מצלמות האבטחה שהיו במקום.

לכך נוסיף שפער הזמנים שבין התלונה לבין זימון המערער לחקירה (שלושה חודשים) הוא פער בלתי סביר וכן נזכיר כי בהודעת המתלונן במשטרה עלתה התלונה על התקיפה רק בשלהי החקירה בעוד הסיבה להתייצבותו במשטרה לגרסתו הייתה איומים של שוטר אחר כלפיו ורצונו להציג סרטונים שאינם נוגעים לענייננו.  לא זו אף זו, המתלונן שהמציא למשיבה סרטונים שנלקחו ממצלמות שפעלו באותה סביבה ובאותו זמן נמנע מלהמציא את הסרטונים שצילמו את האזור שבו אירע לטענתו אירוע התקיפה.

עוד נזכיר את הסתירה בין דברי המתלונן כי מר פרל נכח בתקיפה בעוד הדבר נשלל על ידי פרל עצמו ואת הפער בין גרסאות המתלונן לשישא באשר למיקום הפגיעה.  אף אם בית משפט קמא התרשם מאמינות שישא היה מקום לתת משקל מופחת לדבריו הן בשים לב לכך שיש זיקה בינו לבין המתלונן והן בשים לתמיהה שהעלה בא כוח המערער כיצד יכול היה שישא לראות את התקיפה כאשר רץ במנוסה מהמקום באופן שפניו היו אמורים להיות מופנים לכיוון אחר ולא לאחור.

על יסוד כל האמור מצאנו כי קם ספק סביר באשמת המערער ועל כן אנו מזכים אותו מחמת הספק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים (בהסכמתם).

<#8#>

ניתן היום י"ג כסלו תשע"ט, 21/11/2018 בהיעדר הצדדים.

הוקלד על ידי אתי זכאי