אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, דהיינו, תקיפת קטין או חסר ישע.

להלן תפורט הכרעת הדין:

כתב האישום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת קטין או חסר ישע לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.

כתב האישום המקורי הוגש גם כנגד נאשמת 2, אשר הודתה במסגרת הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן, וניתן גזר דין בעניינה. בנוסף, הוגש בנפרד, כתב אישום נגד נאשם נוסף ציון בנישתי (להלן: "ציון"), אשר הגיע גם הוא להסדר טיעון עם התביעה.

בהתאם לאמור בכתב האישום, במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, שירת הנאשם כמפקד צוות ביחידת "מעיין" של משמר הגבול.

לפי סעיף 1 לכתב האישום, בתאריך 16/03/10 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, עוכב מ.ק. קטין יליד 1993 (להלן: "המתלונן") במחסום "רוקפלר" בירושלים (להלן: "המחסום"), על ידי חיילים שאיישו את המחסום.

לפי סעיף 2 לכתב האישום, לאחר עיכובו של המתלונן, נערך חיפוש על גופו, ונמצאו שלושה "נפצים" בכליו (להלן: "החיפוש").

בסעיף 3 לכתב האישום, נטען, כי לאחר החיפוש, אחז הנאשם בחולצתו של המתלונן, הוביל אותו אל מאחורי אוטובוס שחנה בסמוך למחסום, הכה אותו באגרוף בלסתו וכן בעט בברכו.

כמו כן, בסעיף 4 לכתב האישום נטען, כי לאחר מכן, נאזק המתלונן על יד שוטר שזהותו אינה ידועה למאשימה, כשידיו מאחורי גבו, והועבר על ידי הנאשם, להמשך טיפולם של נאשמת 2 והשוטר ציון.

בהמשך, בסעיף 16 לכתב האישום, נטען, כי כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרם למתלונן פצע מדמם בשפתו ורגלו כאבה.

אציין, כי יתר סעיפי כתב האישום, אינם נוגעים לנאשם ואינם שנויים במחלוקת.

התשובה לאישום

בתשובתו לאישום, כפר הנאשם בעבירה שיוחסה לו. הנאשם אישר את האמור בסעיפים 1 ו-2 לכתב האישום וכפר באמור בסעיפים 3 ו-16. אשר לסעיף 4, הנאשם הודה באמור בסעיף, בהנחה שכוונת המילים "הועבר על ידי הנאשם", היא שמדובר במתן הוראה ולא בהעברה פיזית.

בהתאם לתשובת הנאשם לכתב האישום, נשמעו ראיות בתיק.

טרם פרשת התביעה, אישרתי את צרופה של נאשמת 2 כעדת תביעה בתיק. יצויין, כי נאשמת 2 העידה, לאחר שנגזר דינה.

פרשת התביעה ופרשת ההגנה

במוקד התשתית הראייתית שהניחה המאשימה לביסוס הנטען בכתב האישום, ארבע עדויות, ואלו הן: עדותו של חוקר מח"ש, מר וליד אלבז, עדותו של המתלונן, עדותו של מר ציון בנישתי ועדותה של הגב' שני סביליה, נאשמת 2 .

כמו כן, הוגשו מטעם התביעה, שתי הודעות שנגבו מהנאשם במח"ש (סומנו ת/1, ת/2), דוח פעולה (סומן ת/3), דוח מעצר (סומן ת/ 4) וכתב האישום המתוקן, בו הודתה נאשמת 2.

במוקד התשתית הראייתית שהניחה ההגנה לביסוס קו ההגנה, ארבע עדויות, ואלו הן: עדותו של הנאשם, עדותו של מר יובל מוגמי, עדותו של מר אבידן סויסה ועדותו של מר מיטל קוניו.

כמו כן, הוגשו מטעם ההגנה, דוח משימה (סומן נ/1), זכ"ד (סומן נ/2), מזכר (סומן נ/3) ושלושה דוחות משימה (סומנו נ/4-נ/6).

דיון

אין מחלוקת לגבי הרקע לאירוע. אין מחלוקת, כי בתאריך 16/03/10 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, עוכב המתלונן על ידי חיילים שאיישו מחסום, וכי בחיפוש על גופו, נמצאו שלושה "נפצים".

בנוסף, לא נטענה טענה כנגד מהימנות המתלונן, שמא בדה את האירוע מליבו ואין מחלוקת, כי לאחר החיפוש, המתלונן הוכה מאחורי האוטובוס שחנה בסמוך למחסום.

עיקר המחלוקת בתיק, הינו סביב שאלת הזיהוי. האם הנאשם, הוא זה שאחז בחולצתו של המתלונן, הוביל אותו אל מאחורי אוטובוס שחנה בסמוך למחסום, הכה אותו באגרוף בלסתו, בעט בברכו ולאחר מכן, העבירו להמשך טיפולם של נאשמת 2 וציון.

513143623

להלן אדון בעיקרי הראיות:

עדותו של ע"ת מס' 1 מר וליד אלבז (להלן: "וליד")

וליד, החוקר במח"ש שגבה את הודעותיו של הנאשם במח"ש, לאחר האירוע. עדותו של העד, הייתה בלתי עקבית, לא מדויקת (בלשון המעטה) ורצופת סתירות.

בחקירתו הראשית, העיד וליד, כי הגיע לנאשם, לאחר שחקר את נאשמת 2 ואת ציון, מאחר ששניהם העידו, שראו את הנאשם מכה את המתלונן. "...ציון טען שמי שעשה את החיפוש זה המפקד שלו ישי בן עוזרי, ובהמשך הוא מעיד עדות מאוד תואמת לעדות המתלונן על אופי המכות שקיבל, איפה עמדו ומי היה במקום... שני השלימה את התמונה, ואמרה שמי שעשה את החיפוש זה ישי בן עוזרי וראתה את המכות שהמתלונן קיבל וראתה דם על פני המתלונן. מכאן אני הגעתי לישי בן עוזרי במיוחד שידעתי משני ומהמתלונן שמי שתקף אותו בחיפוש, היה לבוש מדים שחורים (ויטופ), משני הבנתי שמי שערך את החיפוש זה ישי ומי שעמד במקום זה מ"פ של פלוגה אחרת שקוראים לו שאדי אבל לא היה במדי ויטופ אלא במדי מג"ב רגילים". (עמ' 13 ש' 9-17).

כמו כן, העיד: "המתלונן לא מסר את השם ישי, אני לא מכיר את ישי לפני כן, הגעתי לשי דרך חקירתו של ציון ושני, שהם ראו בודאות את המכות שקיבל כפי שהמתלונן מתאר בדיוק, אותו לבוש שהמתלונן מתאר, כאן בעצם היו לי 2 עדים בנוסף למתלונן שהם מזהים באופן ברור את המפקד שלהם שהוא זה שנתן את המכות..." (עמ' 14 ש' 10-11. הדגשות שלי א.כ).

אולם, בחקירתו הנגדית, ולאחר שב"כ הנאשם עימת אותו עם הודעות נאשמת 2 וציון במח"ש, שינה את גרסתו, והסכים שנאשמת 2 לא ראתה את המכות ושבשלוש הודעותיה במח"ש, אין התייחסות, ולו פעם אחת, לכך שראתה את המכות. יתר על כן, מההודעות עלה, כי נאשמת 2 לא ראתה כלום ותגובותיה בין היתר, היו: "הייתי באבטחה בצד לא היה לי קשר עין" וכן, "לא היה לי קשר עין בעת החיפוש, ישר שלקחו אותו הצידה לחיפוש, אני ניתקתי לפרונט של האוטובוס לאבטחה", כמו כן, כשנשאלה: "...לא ראית את האגרוף ולא את הבעיטה לברך..." השיבה: "באמת שלא ראיתי" (עמ' 16-17 ש' 16-11). לבסוף, לשאלת ב"כ הנאשם: "היא אומרת לך באופן ישיר בשלושת העדויות שלה שלא ראתה מכות", השיב וליד:"מהעדויות שלה לא אמרה" (עמ' 18 ש' 17).

בחקירתו הנגדית העיד וליד, לגבי עדותו של ציון, המורכבת משני חלקים: חלק אחד בין השעות 13:57 ל- 15:53, מודפס, וחלק אחר בכתב יד המתחיל ב- 17:37. הוא העיד, כי בחלק המודפס "...ציון מכחיש שראה מכות מצד ישי, ומכחיש שהוא ראה סימנים על החשוד...ועומד על זה שהוא לא ראה דם... " (עמ' 19 ש' 27 ,19-20),זאת, בניגוד לחלק שנכתב בכתב יד.

בהמשך אישר, כי באותו יום, כשסיים לגבות את עדותו של הנאשם בשעה 17:21, כל שהיה בפניו זה עדויות של נאשמת 2 וציון, שלא ראו את המכות, ותיאור של המתלונן את מי שהכה אותו:"...אני לא מכיר אותו, גוף בינוני, גבוה, אולי מטר שבעים ושש, צבע עור שחום, שיער שחור, כי רואים שיער למרות שהוא עם כובע, אולי בן 30...". אולם, רק לאחר שחזר לגבות עדות שנייה מציון (העדות שתועדה בכתב יד), ציון אישר שראה את הנאשם מכה את המתלונן.

לשאלת בית המשפט, לגבי עדותו השנייה של ציון: "פתאום הוא התחיל לדבר. לא שאלת למה קודם אמר ככה ועכשיו ככה", השיב:"לא יודע אם שאלתי אותו. השאלה לא חשובה לי, אבל אני לא יודע אם שאלתי אותו. לאחר רענון, לא שאלתי אותו את השאלה מה קרה שהוא חוזר בו ומודה" (עמ' 22 ש' 30-32).

וליד לא טרח לברר מדוע שינה ציון את גרסתו, ואף בחר להתבסס על גרסתו השנייה של ציון, מבלי להמשיך ולחקור עדים נוספים שנכחו במקום.

וליד העיד, כי לא חקר את שאדי, שוטר נוסף שהשתתף במעצרו של המתלונן. כמו כן, העיד שלא חקר שוטרים נוספים שנכחו במקום. מדוח המשימה של האירוע עלה, כי השוטרים שנכחו באירוע, היו: הנאשם, נאשמת 2, אבידן סויסה, ציון בנישתי, אליעד לוי, אלכס גורליק ועופר ספיבק, אך וליד חקר את הנאשם, נאשמת 2 וציון בלבד. וליד לא שלל את האפשרות, שהיו עוד שוטרים במקום שענו לתיאור של המתלונן, אולם הודה, כי לא בדק זאת.

וליד העיד, כי נתן אמון בגרסתו של ציון, ובהתאם לכך, החליט את מי לחקור ואת מי לא. הוא חזר והעיד, כי נאשמת 2 וציון, אימתו לו את גרסת המתלונן, והוא הסתפק בכך.

"השיקול שלי ושל ראש הצוות שהסתפקנו בעדות המתלונן ושל ציון וגם בתיאור הלבוש ותיאור החשוד על ידי המתלונן והלבוש שמסר המתלונן" (עמ' 27 ש' 5-8. הדגשות שלי א.כ.). כמו כן, העיד: "אני וראש הצוות נתנו אמון מלא בגרסת ציון" (עמ' 27 ש' 11-14. הדגשות שלי א.כ.). כאמור, התעלם וליד מעובדה חשובה, לפיה ציון מסר שתי גרסאות סותרות!

בנוסף, בחקירתו הנגדית, העיד וליד, כי חקר את ציון, ולאחר מכן, חקר את נאשמת 2, כאשר ציון נותר בחדר החקירות כל הזמן. "...ביקשתי ממנו שלא ייצא עד שאגיד לו. לא הודעתי לא על עיכובו ולא על המעצר והוא אמר שאין שום בעיה. הוא לא שאל למה הוא צריך לחכות עוד בחדר" (עמ' 21 ש' 11-12). אולם, בהמשך חקירתו הנגדית, שינה את תשובתו והעיד, כי נזכר שאמר לציון לחכות בלובי: "עכשיו נזכרתי בקטע חשוב. כשסיימתי את גביית ההודעה המודפסת, הודעתי לציון שיחכה בלובי של מח"ש בהמתנה שלנו, לא בחדר חקירה, ואני זוכר אם אינני טועה שאמרתי לו שלא יעזוב את מח"ש בכלל עד שאני אומר לו. ויכול להיות שבזמן הזה הוא שוחח עם מי ששוחח, אני לא יודע" (עמ' 21 ש' 15-20). אין מחלוקת עובדתית, כי ציון לא נשאר בחדר החקירות.

עדותו של ע"ת מס' 2 מ.ק (קטין) (להלן: "המתלונן")

ע"ת מס' 2, הינו המתלונן בתיק. אפתח ואומר, כי אין ספק באשר למהימנותו של המתלונן. אני מסכים גם לטענת ב"כ המאשימה, כי המתלונן נטה לתאר במדויק את האירוע ואת האלימות כלפיו, לא הגזים ואף נטה למזער את האירוע. עם זאת, יש לציין, כי על רצף אירועי אותו היום, חווה המתלונן אירוע אלים נוסף וחמור ביותר מצד נאשמת 2. המתלונן התבקש להעיד, רק על המיוחס לנאשם, וניכר, כי היה מעט מבולבל.

המתלונן לא זכר במדויק כמה חיפושים בוצעו עליו. המתלונן העיד, כי ביצעו עליו חיפוש "רק פעם אחת". אולם, לאחר מכן, תיקן והעיד, כי נערך לו יותר מחיפוש אחד (עמ' 30 ש' 27). העד לא זכר, מי ערך את החיפוש במחסום הראשון ומה הוא לבש. לשאלת בית המשפט, האם מי שערך את החיפוש במחסום, הוא זה שערך לו את החיפוש מאחורי האוטובוס, השיב: "לא יודע" (עמ' 32 ש' 4). ב"כ הנאשם, טען, כי לעד ביצעו ארבעה חיפושים, אך העד לא זכר.

בהמשך, סתר המתלונן את עצמו כשנשאל מי ראה את החיפוש שבוצע לו. בחקירתו הראשית, העיד, כי מי שראה את המכות היו: "כולם, אנשי ממשלה, וחיילים" (עמ' 28 ש' 29-30. הדגשות שלי א.כ.). כמו כן, העיד לגבי השוטרים שעצרו אותו: "היו 3 גברים ואישה, והיו מאחורי האוטובוס עוד שוטרים" (עמ' 30 ש' 8). זאת בניגוד, לחקירתו הנגדית, בה אישר את טענת ב"כ הנאשם, כי "בהודעה במח"ש אמרת לוליד, הוא שאל אותך ואתה אמרת בשורה 22, שהשוטר שלבש שחור הרביץ לך, מי ראה את זה, ואתה עונה לו "את זה אף אחד לא ראה, כי היינו לבד מאחורי האוטובוס" (עמ' 35 ש' 14-15. הדגשות שלי א.כ.).

המתלונן תאר תאור חיצוני של מי שהכה אותו, אך ניכר, כי תאור זה עלול להיות בעייתי. בחקירתו הראשית העיד, כי מי שביצע עליו חיפוש היה "שוטר עם מדים שחורים" (עמ' 28 ש' 5). בחקירתו הנגדית תאר את מדי השוטר, כמדים שחורים, הבנויים משני חלקים, חולצה ומכנס. אולם, בהמשך, לשאלת ב"כ הנאשם, האם ייתכן שהוא טועה, כיוון שמדובר במדים העשויים חלק אחד, סרבל, השיב: "אני לא יודע, אני לא יודע מה המדים שלהם" (עמ' 30 ש' 17).

בנוסף, המתלונן תאר בחקירתו הראשית, את השוטר שהכה אותו: "הגובה שלו בערך 1.70, הגיל שלו בן 30 דבר כזה, אני מעריך 30. היה עם כובע, שיער שחור, הצבע של הפנים שלו בין שחור ללבן" (עמ' 28 ש' 14-15). לשאלת ב"כ הנאשם, כיצד המתלונן מעריך את גובהו, השיב 1.60 מ', ותאר את צבע עורו כצבע "טחינה", "לא שחור ולא לבן" ( עמ' 34 ש' 25). כמו כן, העריך את גילו של ב"כ הנאשם, כבן 38. אולם, ב"כ הנאשם ציין, כי הוא בגיל 41 וגובהו מעל 1.75 מ'. דהיינו, מדובר בטעות משמעותית, של 15 ס"מ ואי דיוק בגילו ובצבע עורו של ב"כ הנאשם.

עדותו של ע"ת מס' 3 מר ציון בנישתי (להלן: "ציון")

ציון היה לוחם-נהג ביחידת "מעיין" בזמן האירוע. ציון הואשם בהליך נפרד, ובמסגרת הסדר טיעון בגין אירוע נשוא תיק זה.

בחקירתו הראשית העיד ציון, כי נחקר פעמיים במח"ש על האירוע. פעם אחת כאשר החוקר קרא לו לחקירה, ובפעם השנייה לאחר שיצא מהחקירה, החוקר קרא לו בשנית. ציון העיד, כי מעולם לא נחקר קודם ולכן היה בלחץ. הוא ציין, כי בשל לחץ זה, בהודעתו השנייה במח"ש , אישר את דבריו של וליד, שראה שהנאשם הכה את המתלונן. לשאלת בית המשפט, מה בדיוק אמר לחוקר מתוך לחץ, השיב: "שהוא אמר שישי נתן לו מכה והתכופף, אז אמרתי שכן" (עמ' 37 ש' 20).

דבר זה עלה גם ממזכר נ/2, מזכר שכתבה ב"כ המאשימה לאחר פגישת רענון עם ציון. במזכר טען ציון, ש"...הוא לא נכח בעת עריכת החיפוש על גופו של המתלונן. עוד הבהיר כי את המכה בפה ובברך, כפי שנמסר על ידו – לא ראה. לדבריו, הוא אמר את הדברים אשר כתובים בהודעתו בעקבות לחץ של החוקר בחקירה אינטנסיבית ומתוך חוסר אונים שלו ולחץ בו הוא היה שרוי. ציון הבהיר כי החקירה נגדו לא כללה שימוש בכוח או איומים".

בחקירתו הראשית, חזר וטען, כי לא ראה חיפוש ולא ראה שהנאשם הכה את המתלונן, בניגוד להודעתו השנייה במח"ש. "אני חוזר ואומר שלא הייתי בחיפוש, הלכתי להביא את הרכב, הייתי ברגע ששאדי העביר את העצור לישי וברגע שבאתי עם טנדר ושני וישי חיכו לי על המדרכה". "אני ראיתי את ישי לוקח אותו (את המתלונן) לבד, אחר כך אני לא יודע אם היו אנשים" (עמ' 38 ש' 10-11,13. הדגשות שלי א.כ.). בחקירתו הנגדית, הוסיף: "ברגע שלקחתי את הטנדר, אני לא יודע מי הלך לאוטובוס ומי היה עם ישי" (עמ' 39 ש' 20. הדגשות שלי א.כ.).

עדותו של ציון חיזקה את העובדה שבאותו היום, נכחה כל היחידה באירוע, וכולם, חוץ ממיטל (מפקד היחידה), לבשו סרבל "ויטופ" שחור וקסדה עם משקף. ציון הוסיף, כי דובר ב"קרוב ל-20 איש, 17, הרבה זמן עבר ולא זוכר" (עמ' 39 ש' 14).

עדותה של ע"ת מס' 4 הגב' שני סביליה (להלן:"נאשמת 2")

נאשמת 2, הייתה לוחמת ביחידת "מעיין" בזמן האירוע וכאמור, הגיעה להסדר טיעון.

בדיון מתאריך 20.11.2011, קבעתי, כי כתב האישום המתוקן, בו הודתה, ישמש כחלק מהראיות בתיק זה. יצויין, כי מכתב אישום זה, לא עולה, שהנאשם הוא שהכה את המתלונן מאחורי האוטובוס. על פי כתב האישום, לאחר החיפוש שנערך למתלונן על גופו, בו נמצאו שלושה נפצים בכליו: "...הוביל מפקד הצוות, ישי בן עוזרי את המתלונן אל מאחורי אוטובוס שחנה בסמוך למחסום". כמו כן, הודתה, כי "לאחר מכן, נאזק המתלונן על ידי שוטר שזהותו אינה ידועה למאשימה, כשידיו מאחורי גבו, והועבר על ידי ישי, כשהמתלונן זב דם מאזור פיו, להמשך טיפולם של הנאשמת והשוטר ציון בנישתי". (הדגשות שלי א.כ.).

93537721316

בחקירתה הנגדית, העידה נאשמת 2, כי בחרה לא לנהל הוכחות בתיק "כי כבר הייתה הודאה שלי במקרה שלי" (עמ' 59 ש' 29). היא אישרה, כי קיימים בכתב האישום, פרטים לא מדויקים, גם לנוכח הודאתה במח"ש, כי לא רצתה לנהל משפט ולכן הודתה בסעיפים העיקריים. כך למשל, אישרה, שלא הייתה מודעת לחיפוש שבוצע על המתלונן ובו נמצאו שלושה נפצים, על אף שהודתה בסעיף זה. בהמשך, לשאלת ב"כ הנאשם:"רשום פה בכתב האישום שלאחר החיפוש, הוביל ישי את המתלונן מאחורי האוטובוס שחנה במקום, את זוכרת", והעדה השיבה: "לא זוכרת" (עמ' 60 ש' 10-12). לשאלת ב"כ הנאשם: "רשום שנאזק על ידי שוטר שזהותו לא ידועה, ידיים מאחורי הגב, והועבר על ידי ישי לידיך שהוא זב דם" , השיבה: "אני זוכרת שהגיע אזוק, אמרתי שלגבי ישי אני לא זוכרת" (עמ' 60 ש' 13-15).

עדותה של נאשמת 2 הייתה עקבית. היא ציינה שוב ושוב, כי לא ראתה מי אזק את המתלונן ולא ראתה את החיפוש שנערך עליו. כמו כן, ציינה, כי קיבלה את המתלונן אזוק ומדמם, אך אינה יודעת מי גרם לכך.

בחקירתה הראשית, נשאלה מי היה שותף למעצר, והשיבה: "למעצר עצמו אני לא זוכרת מי היה, לא זוכרת בדיוק מי עשה, זוכרת שקיבלתי את העצור וניגשנו איתו לתחנה", והוסיפה: "המעצר זה מי שאזק את הבן אדם, לא ראיתי מי אזק אותו" (עמ' 51 ש' 10-11,13. הדגשות שלי א.כ.).בהמשך, העידה: "לא ראיתי מי בדיוק עשה את המעצר, חלק מהצוות היינו אבטחת חוץ" (עמ' 51 ש' 22 הדגשות שלי א.כ.).ב"כ המאשימה הפנתה את נאשמת 2 לכתב האישום בו הודתה, והיא אישרה את הדברים הרשומים בו כנכונים, והוסיפה: "זה שהביא לי אותו ישי זה לא אומר שהוא עצר אותו... ישי היה שם עם עוד הרבה אנשים, וישי היחיד שאני מכירה, אני לא יכולה להגיד סתם מגבניק הביא לי אותו." (עמ' 52 ש' 18,20-21. הדגשות שלי א.כ.).

מעדותה של נאשמת 2 עלה, כי באותו יום נכחו במקום כוחות רבים של יסמ"ג לבושים "ויטופ".

לשאלת ב"כ המאשימה, למי מהשוטרים שהיא מכירה והיה במקום, מתאים התיאור של: גוף בינוני, גובה 1.76, צבע עור שחום, שיער שחור, אולי בן 30, השיבה: "לחצי מהמגבנקים שם, אין לי שמות, לא מכירה" (עמ' 54 ש' 4). גם בהמשך עדותה, לשאלת ב"כ הנאשם: "מבין אלה שלובשים ויטופ עונים לתיאור מבנה גוף בינוני, 1.76, צבע עור שחום", השיבה: "לפחות חצי מהכוח שהיה שם" (עמ' 61 ש' 18-19).לשאלת ב"כ הנאשם: "את גם לא יכולה לשלול תאור שאתן לך שאחד מהשוטרים האחרים של הצוות או אחרים, הכה את המתלונן", השיבה: "אני לא ראיתי כלום, הייתי עם הגב", ולשאלתו: "את לא יכולה לשלול שגם שוטר כחול ירד והכה את המתלונן", השיבה:"נכון" (עמ' 62 ש' 8-12).

בחקירתה הנגדית, אישרה נאשמת 2 את דו"ח המשימה שכתבה באירוע, ובו רשומים שבעה שוטרים מהכוח שנכח באירוע, והיא ביניהם. היא ציינה, כי אינה זוכרת אם השוטרים הרשומים היו עימה במקום, והוסיפה "...יתכן שכן, אם רשום" (עמ' 55 ש' 9). כמו כן, אישרה, כי אם היו באירוע, היו לבושים "ויטופ" שחור. לשאלת ב"כ הנאשם, האם השוטר אלעד לוי נכח במקום, כפי שרשום בדו"ח המשימה שלה, השיבה כי אינה זוכרת, ולשאלתו, האם "אלעד לוי הוא מבנה גוף בינוני 1.76 מ' צבע עור שחום" , השיבה: "כן. גם כן גבוה שחום" (עמ' 55 ש' 16-17).

ב"כ הנאשם הציג לעדה דו"ח משימה של חמזה, שנכח במקום בתאריך האירוע, ועבר על שמות חמישה שוטרים הרשומים בדוח ככאלו שהיו במקום. נאשמת 2 אישרה, כי היא מכירה את השוטרים וכי אם היו באירוע (כפי שנרשם בדו"ח), הם היו לבושים "ויטופ" שחור. בנוסף, נשאלה העדה לגבי צוות נוסף, של טל עמיאל, שהיה באירוע. ב"כ הנאשם מנה שמונה שוטרים נוספים, והעדה אישרה, כי בהנחה וגם היו באירוע, כרשום בדו"ח, הם היו לבושים "ויטופ" שחור.

אציין, כי במהלך עדותה של נאשמת 2, נכנס לאולם אדם לבוש "ויטופ" שחור עם קסדה. נאשמת 2 אישרה, כי זה הלבוש שלבשו שוטרי מג"ב שהיו במקום כולל ציוד פיזור, אפוד ומגנים. כמו כן, העידה, כי לא ניתן לראות אם יש פוני למי שלובש את ה"ויטופ".

בהמשך חקירתה הנגדית, הציג ב"כ הנאשם לעדה את דו"ח הפעולה, שמילאה העדה לאחר אירוע. בדו"ח הפעולה (ת/3), נכתב: "...החשוד הנל רצה לעבור...נגשנו אליו אנוכי, ישי בן עוזרי, ושאדי מ"פ פלוגה...ולקחנו אותו לחיפוש בצד מפני שהוא נראה כמי שרוצה ל"הצית" את האווירה ולגרום למהומות, החשוד נלקח למקום די צנוע מאחורי אוטובוס בצד השני של המדרכה ע"מ לשמור על כבודו. בחיפוש נתפסו 3 חפצים הנראים כמו נפצים....מצית..., הנ"ל נאזק ונשלח לתחנת שלם, מולאו הדוחות המתאימים והוא נשלח לחוקר תורן...נעשה שימוש בכח כלומר האזיקה..." (הדגשות שלי א.כ.). נאשמת 2 אישרה, כי על אף שמילאה פרטים אלו, היא לא ביצעה את החיפוש בו נתפסו הנפצים, ואף לא הייתה עדה להתרחשותו. כמו כן, אישרה, כי לו הייתה רושמת בדוח הפעולה את מה שביצעה בפועל, ככל הנראה המתלונן, החשוד, היה משתחרר.

אציין, כי לא ניתן להסתמך על הכתוב בדו"ח הפעולה של נאשמת 2, שהרי אין מחלוקת, שהיא לא ביצעה את מה שנכתב בו, בין היתר, תפיסת הנפצים שבוצעה על ידי שאדי, ולא על ידה. מדובר בדו"ח, שברור לכל, כי אינו משקף את המציאות.

עדותו של ע"ה מס' 1 מר ישי בן עוזרי (להלן: "הנאשם")

הנאשם, שימש כמפקד צוות ביחידת "מעיין" בזמן האירוע.

הנאשם חזר וטען בעדותו במשפט, כי ביצע חיפוש ראשוני בלבד על המתלונן ללא שימוש בכוח, לא הכה אותו ולא הפשיט אותו. בנוסף, העיד, כי לא אזק את המתלונן. הוא ציין, שהשאיר את המתלונן לשוטרים מהצוות שלו, שהוא לא זוכר מי הם, וכי נתן הוראה לנאשמת 2 לקחת את המתלונן עם ציון לתחנה.

אציין, כי לכאורה, אכן תמוהה טענת הנאשם, כי אינו זוכר בידי מי השאיר את המתלונן. אולם, נוכח הבלגן ששרר באירוע (המדובר ב"יום הזעם"), כמות האנשים שנכחו, לבושם ב"ויטופ" וקסדה, טענתו אינה בלתי סבירה.

בחקירתו הראשית, העיד הנאשם, כי יום האירוע היה "יום הזעם", והוא "הוקפץ" עם הצוות שלו, שמנה בין 7 ל-10 שוטרים לצומת רוקפלר. "...היינו בשטח כינוס, לאחר כמה זמן בא לכיוון שלנו קצין בשם שאדי עם חשוד, שהסתבר שתפס עליו נפצים, קרא לי לקחת אותו"(עמ' 63 ש' 10-11).

הנאשם לא זכר, מי מבין השוטרים היה איתו, והוסיף: "...אבל היו עוד שוטרים. שאדי בא לכיווני עם החשוד, לקחתי את החשוד מאמצע הצומת למדרכה ממול לשוטרי תגבור, שהגעתי למדרכה, עשיתי עליו חיפוש ראשי לשלול כלי התקפה, על פי נוהל, אותו רגע השארתי אותו עם שוטרים שלי, לא זוכר עם מי השארתי, שוטרים שלי נשארו שם, וחציתי את הכביש לצד השני של הכביש אל מיטל מפקד היחידה" (עמ' 63 ש' 20-23).

בחקירתו הראשית אישר, כי ביצע חיפוש על המתלונן, אך חיפוש ראשוני בלבד ולא בהפשטה. הוא סיפר, כי "נוהל חיפוש" הוא שכאשר מקבלים חשוד, מבצעים חיפוש ראשוני, על מנת לשלול קיומם של אמצעי התקפה.

בהמשך העיד, כי בשטח "מיטל ושאדי מדברים ביניהם ואני איתם עם עוד שוטרים ואחרי כמה דקות, שלוש דקות, מיטל אומר לי לשלוח עם החשוד 2 שוטרים, לתחנה ואני עם שאר הכוח לרדת להמשיך בהפרות הסדר. ברגע שאמר לי את זה, מאותו מקום, קראתי לסיבליה מעבר לכביש, שתעלה איתו עם ציון ותעלה איתו לתחנה" (עמ' 64 ש' 1-5).העד מסר, כי ציון היה נהג, והוא אמר לנאשמת 2 לקחת את החשוד יחד עם ציון, והם עלו ונסעו.

הנאשם העיד, כי כאשר סיים את השיחה עם מיטל והוחלט לקחת את המתלונן, לא היה מגע פיזי בינו לבין המתלונן. הוא העיד: "...מהרגע שלקחתי אותו עד לתחנה עשיתי לו חיפוש ראשוני וחציתי את הכביש בלעדיו, הוא נשאר שם ולא היה לי מגע איתו" (עמ' 64 ש' 8-11).

לשאלת ב"כ הנאשם, מדוע בהודעתו במח"ש, כשנשאל מי היה לידו, ציין דווקא את ציון ונאשמת 2, מבין כל הכוחות שהיו במקום: "אמת שאני לא זוכר, מן הסתם כולם היו לידי, אני חושב ששני וציון היו לידי" (עמ' 1,2 ש' 12,13 להודעת הנאשם במח"ש, בהתאמה), השיב: "באותו יום שזימנו את שני למח"ש, התקשרו אחר כך וזימנו את ציון, אחרי חצי שעה התקשרו וזימנו אותי ,שהגעתי למח"ש וחקרו אותי, הבנתי ששני השוטרים נחקרים פה איתי במח"ש, אמרתי שמן הסתם היו איתי, כי חשבתי שהחוקר מתכוון אליהם, פתחתי בהתחלה שאני לא זוכר מי היה איתי, ומן הסתם נחקרים איתי על התיק הזה" (עמ' 64 ש' 18-21). הסבר זה הניח את דעתי.

הנאשם שב והעיד, כי הוא לא השוטר, שלטענת המתלונן עשה עליו חיפוש, הפשיט אותו והכה אותו. הוא ציין גם, שלא ראה מי היה אותו שוטר שעשה זאת.

בחקירתו הנגדית אישר, כי לקח את המתלונן מאחורי האוטובוס, באזור הדלת של הנהג. לשאלת ב"כ המאשימה: "טוען המתלונן שמי שלקח אותו, אחר כך נתן לו מכות, היה עוד מישהו"? השיב: "ברגע שהשארתי אותו והלכתי למיטל, אני לא יודע. השארתי עם שוטרים שלי של הצוות, היו עוד שוטרים, והלכתי לצד השני של הכביש" (עמ' 67 ש' 27-28,30). הנאשם הסביר, כי הוא אינו יודע למי השאיר את המתלונן, "היום אנחנו שנה ומשהו לאחר האירוע, בחקירה לא ידעתי את השם כי אני לא זוכר, כמובן שהיה מהצוות שלי, ונכחו עוד שוטרים במקום. הצוות שלי לא היה לבד שם. זה שטח כינוס יש ים של כוחות, כוחות יסמ"ר ומג"ב, יש בסביבות כ-100 שוטרים" (עמ' 68 ש' 1-3).כזכור, באחת מתשובותיו, אישר המתלונן כי בעת שהוכה נכחו במקום כוחות רבים, שראו את המכות. בנסיבות אלה, גירסה זו מחזקת את עדות הנאשם.

לשאלת ב"כ המאשימה: "המתלונן טוען שהוכה באמצעות אגרוף ובעיטה על ידי מי שערך החיפוש" , השיב: "אני יודע שעשו לו אחד לפני, אולי עשו לו כמה, אחרי יכול להיות שעשו לו עוד 10 חיפושים" (עמ' 71 ש' 23-24).לשאלתה, האם ראה דם על פניו של המתלונן, השיב: "לא, כשלקחתי אותו לא היה עם דם ולא זוכר למי השארתי אותו, לשוטרים מהצוות" (עמ' 71 ש' 30).

בחקירתו הנגדית, נשאל העד מדוע אמר בחקירתו במח"ש: "...עשיתי עליו חיפוש, לא היה עליו כלום או שהיה לו נפץ אחד בתחתונים היה לו שלושה נפצים אם אני זוכר..." (ת/1, ש' 9). העד השיב שהוא לא תפס את הנפצים, וכך גם ציין בתחילת חקירתו במח"ש. הוא הוסיף, כי שמע ששאדי תפס את הנפצים, וציין זאת גם בחקירה. "החוקר הפנה אותי לכך שתפסו עליו נפצים, פתחתי את העדות ואמרתי שלא אני תפסתי את הנפצים, מי שתפס אותם זה שאדי, וציינתי שאחד נתפס בתחתונים וזה היה חודשיים לאחר האירוע ממה שזכרתי" (עמ' 66 ש' 1-3).

"הסברתי, אני עשיתי עליו חיפוש, אמרתי ואני עדיין אומר שעשיתי חיפוש, לא אני תפסתי את הנפצים, זה שאמרתי שכנראה נתפס לו אחד בתחתונים זה מה ששמעתי וזכרתי וסיפרתי לחוקר" (עמ' 66 ש' 4-6)כזכור, אין מחלוקת, כי שאדי הוא שתפס את הנפצים.

לשאלת ב"כ המאשימה, מדוע הנאשם העיד, כי לא אזק את המתלונן, בניגוד להודעתו במח"ש, בה אמר: "אם אני לא טועה, אזקתי אותו" (ת/1 ש' 10), השיב: "אם אני הייתי אוזק אותו, הייתי צריך לקחת אותו לתחנה, הוא היה בגדר חשוד, לא עצור, לא אזקתי ולא שמתי עליו אזיקים" (עמ' 66 ש' 14-15). הוא הסביר, כי הבין, שהמתלונן היה עצור כשחקרו אותו במח"ש בחשד לכך שתקף את העצור, ולא קודם לכן. והוסיף, "...כשאני קיבלתי אותו הוא היה חשוד ללא אזיקים, השארתי אותו צד שני של הכביש ללא אזיקים, עברתי את הכביש ולא היה לי נגיעה אליו, לא ראיתי אותו אזוק, בצד השני של הכביש אמרתי לשני שתיקח אותו לתחנה עם ציון" (עמ' 66 ש' 22-25).

בחקירתו הנגדית, הסביר הנאשם, כי כשסיכם את האירוע בדו"ח המשימה, ציין שהיה שימוש בכוח, כיוון שלטענתו עצם המעצר הוא שימוש בכוח. "אם אדם נעצר אז היה שימוש בכוח, מספיק שלוויתי אותו ביד זה סוג של שימוש בכוח, גם אם שמים סתם אזיקים על מישהו שלא מתנגד מבחינתנו זה שימוש בכוח, אני לא קורא את הדוחות שלהם, אני רושם שהיה שימוש בכוח ויש דוחות מצורפים, אם היה שימוש בכוח שלי, היה רשום" (עמ' 69 ש' 13-15).

בסיום חקירתו הנגדית, ציין כי שוטרים שדומים לו, מהצוות שלו, הם: "אלעד, ספיבק קצת וגורליק קצת" (עמ' 72 ש' 5). דבר זה, מחזק את האפשרות, כי המתלונן מסר תאור של שוטר אחר ולא של הנאשם בענייננו.

הטענה לפיה, איזוקו של חשוד מהווה שימוש בכוח, מוזרה בעיני. אך, להפתעתי, שמעתי אותה גם מפי נאשמת 2, וגם מפי מפקדו של הנאשם, כפי שיצויין בהמשך.

בחקירתו החוזרת, חבש הנאשם קסדה, לאחר שהעיד, כי הוא: "בד"כ אני מסתפר כך" (עמ' 72 ש' 15). ב"כ הנאשם ציין: "ניתן לשים לב שלא ניתן לראות פוני מתחת לקסדה" (עמ' 72 ש' 22).

עדותו של ע"ה מס' 2 מר יובל מוגמי (להלן: "יובל")

יובל שרת בזמן האירוע, כסגן מפקד יחידת "מעיין" ונכח באירוע. יובל העיד, כי היה צמוד לנאשם בעת האירוע, ראה את החיפוש הראשוני שהנאשם ביצע למתלונן אך, לא ראה שהנאשם ביצע חיפוש בהפשטה או הכה את המתלונן. כמו כן, העיד, כי לא ראה מי הכה את המתלונן. יצוין, העד הותיר רושם חיובי, וניתן לומר, כי דייק ככל האפשר בתיאור האירוע.

בחקירתו הראשית, העיד: "...אני הייתי יחד עם מפקד היחידה, היינו בצומת רוקפלר, בזמן הזה לא זוכר את השעות הגיע מ"פ בשם שאדי יחד עם בחור שאוחז ביד, ניגשנו אני ומיטל וישי היה ועוד כמה שוטרים מהיחידה, ניגשנו לצומת, שאדי הראה שתפס אצלו נפצים בכיס, באותו שלב אני וישי ועוד שוטרים שהיו איתנו הלכנו לכיוון אוטובוס שעמד שם לתגבור שהגיע לשם, בשלב זה היו עוד שוטרים מסביב, מהתחנות מתגבור, עמדו שם, הייתי שם יחד עם הכוח, בזמן הזה ישי עשה בידוק ראשוני שאין אמצעי תקיפה, כי חווינו באירועים אלה, באותו זמן סיימנו ניגשנו אני והוא למפקד היחידה מיטל מי לוקח אחריות להמשך טיפול" (עמ' 73 ש' 6-12. הדגשות שלי א.כ.).העד ציין, כי מיטל עמד בצד השני של הכביש, ליד העץ.

לשאלת בית המשפט, האם נשאר לשמור על המתלונן אחרי האוטובוס, השיב: "היו עוד שוטרים ששמרו מהיחידה, להצביע על מישהו מסוים זה קשה, במיוחד אחרי שיש בלגן ואנשים עם ציוד וקסדות, אם הייתי מבין, הייתי רושם דוח, ראיתי שישי עושה את הבידוק הראשוני, והחלו שוב הפרות סדר וניגשנו למיטל לראות מי לוקח אחריות...בזמן הזה שני הייתה בוודאות, אמרה לו לקחת את הבחור להעלות לאוטו ולנסוע לתחנת שלם ואנחנו חזרנו להפרות סדר, משלב זה ניתקתי להמשך עבודה" (עמ' 73 ש' 20-25).לשאלת ב"כ הנאשם: "מהדברים שלך אתה לא יודע מי עשה חיפוש בהפשטה", השיב: "בוודאות מלאה, ישי בוודאות לא עשה את זה, היו מספיק שוטרים שם, היו שוטרי תגבור" (עמ' 73 ש' 26-27). גם בחקירתו החוזרת, לשאלת ב"כ הנאשם:"אני מבין מהחקירה שבמהלך כל הזמן שישי היה לו מגע עם המתלונן אתה היית נוכח ולא ראית שמכה אותו ולא עושה לו חיפוש בהפשטה", השיב: "שום דבר, רק בדק אם אין אמצעים ואז ברחנו מהר" (עמ' 77 ש' 30-32).

בחקירתו הנגדית, חזר והעיד, כי המתלונן "בוודאות שלא הוכה" על ידי הנאשם. (עמ' 74 ש' 23).

כמו כן, העיד בחקירתו הנגדית, כי לא ראה שהמתלונן דימם בשום שלב, ולא ראה שהמתלונן היה אזוק. "כל מה שהיה עם ישי זה לא היה, כי הייתי לידו, הוא היה בלי אזיקים, זה היה שלב ראשון, תפס אותו והביא אותו ישר אלינו ומיטל לקח אחריות. כשעשינו את הבידוק הוא היה בלי אזיקים" (עמ' 75 ש' 28-29).

לשאלת ב"כ המאשימה, האם שאדי והנאשם ערכו למתלונן חיפוש ביחד, השיב: "לא זכור לי דבר כזה, אני יודע שהלכתי עם ישי לכיוון האוטובוס ושם בוצע הבידוק הראשוני" (עמ' 76 ש' 21).

יובל העיד, כי הייתה כמות גדולה של שוטרים עם ציוד וקסדות, וכי אינו זוכר אם שאדי, נאשמת 2 או ציון היו ליד החיפוש הראשוני. והוסיף, "...לאחר הבידוק הראשוני, מיטל היה בצד השני" (עמ' 76 ש' 29). כמו כן, ציין, שלא ראה את שאדי לאחר מכן. יובל אישר, כי הנאשם נתן הנחיה לנאשמת 2 לקחת את המתלונן: "... ליד העץ מהרגע שניתנה החלטה שאנחנו לוקחים את העצור, הוא נתן לה צעקה, הנחיה לקחת את החשוד להמשך טיפול" (עמ' 77 ש' 11-12).

לשאלת ב"כ המאשימה: "למעשה, אתה לא ראית את החיפוש שנמצאו הנפצים, לא ראית את הודעת המעצר למתלונן, לא ראית את האיזוק שלו, לא ראית חיפוש בהפשטה, ולא ראית שימוש בכוח נגדו", השיב: "נכון, כל זה אמת" (עמ' 77 ש' 17-19).

יובל חיזק בעדותו, את טענת הנאשם, כי החקירה במח"ש התמקדה בנאשמת 2 ובציון ולא בנאשם.

עדותו של ע"ה מס' 3 מר אבידן סויסה (להלן: "אבידן")

אבידן היה סמל צוות ביחידת "מעיין" בזמן האירוע. הוא העיד, כי היה ליד הנאשם באירוע וכי הנאשם ביצע חיפוש ראשוני על המתלונן, ללא הפשטה. העד העיד, כי לא ראה שהנאשם הכה את המתלונן ולא ראה שהמתלונן דימם. הוא ציין, כי לאחר שהוא והנאשם השאירו את המתלונן לשוטרים שהוא אינו זוכר, הוא לא ראה יותר את המתלונן.

בחקירתו הראשית העיד, כי לאירוע הוקפצה היחידה כולה, שמורכבת משני צוותים, וכי כולם נכחו במקום. הצוות שלו, שבראשו הנאשם, כלל בין 8 ל-10 שוטרים. הוא העריך, כי במקום נכחו 50 שוטרי יסמ"ג ומעלה, שלבשו "ויטופ", קסדה ואפוד, וציין, כי במקום נכחו עוד כ- 100-150 שוטרי תגבור, בלבוש אחר.

אבידן העיד, כי שאדי, מ"פ שהיה במקום, תפס חשוד עם נפצים, וביקש את סיועם. "הוא קרא לכוח שלנו לבוא לסייע, הוא אמר למפקד היחידה או למפקד, כל הצוות הלכנו אחריו לשאדי והעברנו את החשוד לצד הכביש למדרכה, ישי ושאדי הובילו אותו, אני הייתי אחריו והגענו למדרכה בצד הכביש וישי ערך עליו חיפוש, אני הייתי לידו שערך עליו חיפוש, שאדי מסר לישי, ערך חיפוש שאין אמצעים, אחרי זה השאיר את החשוד לשוטרים שם לא זוכר למי, והמפקד מיטל היה בצד השני של הכביש, מדרכה מעבר, אני הלכתי עם שי ושאדי לצד השני, וסיכמו ביניהם מי יקח את האחריות על החשוד הזה" (עמ' 79 ש' 6-11).

אבידן דייק בתשובותיו, ולא הוסיף דברים שלא זכר. למשל, כשלא זכר שמות ספציפיים של אנשים שהיו עימו ועם הנאשם ציין זאת. בנוסף, ציין, כי לא זכר מי נשאר עם המתלונן כאשר הנאשם ניתק ממנו. בחקירתו הנגדית, אישר, כי ראה את המתלונן מרגע שהיה בידיים של שאדי ועד הרגע שנלקח לתחנה, ולא ראה שהוכה. אולם הוסיף, כי יכול להיות, שכשלא ראה, הכו את המתלונן. אבידן העיד, שלא ראה שהמתלונן היה אזוק, כמו כן, לא ראה שהמתלונן דימם, או שעלה לניידת.

יש לציין, כי מעדותו של אבידן עלה, כי הוא הגיע למסור עדות מיוזמתו. הוא סיפר, כי לאחר שהעניין צף הוא פנה לנאשם ואמר לו שהוא זוכר את האירוע, זוכר כי הוא היה איתו ואז התבקש על ידי ב"כ הנאשם לבוא להעיד.

עדותו של ע"ה מס' 4 מר מיטל קוניו (להלן: "מיטל")

מיטל, מפקדו של הנאשם ביחידת "מעיין" ומשרת כ-18 שנה במג"ב. אציין, כי עדותו של מיטל לא

תרמה רבות לבירור המחלוקת. עיקר עדותו של העד נסבה סביב הרקע לאירוע, העברת המתלונן משאדי לטיפול הנאשם, עליו לא קיימת מחלוקת.

בחקירתו הראשית, העיד:"באותו יום...היינו בצומת רוקפלר בהמתנה להתפתחויות, בזמן מסוים הייתי בנקודת כינוס עם כללי מפקדי הכוחות, פנה אלי שאדי היה מ"פ של פלוגה שם, וטען שיש חשוד עבר לידו במהלך חיפוש ראשוני של הבחור מצא עליו נפצים וביקש סיוע לנייד את העצור, את המעוכב, באותו רגע ישי היה לידי, ביקשתי ממנו לטפל בסוגיה זו, כמובן לקחת אותו להמשך טיפול ואכן כעבור מספר דקות, ישי טיפל בזה להבנתי ושלח את המעוכב לתחנה להמשך טיפול" (עמ' 83 ש' 13-18).

לשאלת ב"כ הנאשם, היכן היה הנאשם כשביקש ממנו , השיב: "לידי. החשוד לא היה לידינו, ישי בצד, ואז שאמרתי לו את זה, הוא ניגש לטפל בזה ועזב אותי ונשארתי בנקודה, הבנתי שעשה חיפוש ראשוני בגוף, ואמר למה צריך לקחת אותנו? זה לא עצור שלנו? אמרתי לו שהחלטתי כי לשאדי אין כוח זמין ואנו מסייעים לו בהובלה" (עמ' 83 ש' 23-25).

בחקירתו הנגדית, העיד:"מהרגע שאמרתי לישי שיקח את הבחור, ראיתי את הקטע שהולך לחבור לשאדי, לא הסתכלתי יותר" (עמ' 87 ש' 12-13). כמו כן, העיד, שלא ראה שבוצע למתלונן חיפוש או בידוק ראשוני ולא ראה שהמתלונן הובל לניידת.

בעדותו, חיזק מיטל את שנאמר בעדויות הקודמות, כי אותו היום, היה יום פעילות עמוס, שכלל שוטרים רבים, בין היתר, לא מעט שוטרים מיחידתו שהיו לבושים "ויטופ". עובדה זו גם השתקפה בעדותו וגם נוכח דו"חות המשימה שמולאו לאחר האירוע ונחתמו על ידו (נ/4-נ/6).

יש לציין, כי עדותו של מיטל, תמכה גם בטענתו של הנאשם, כי "כל מי שנעצר ונלקח אם זה בכבילה או ביד, זה שימוש בכוח" (עמ' 88 ש' 21-22). טענה זו מתחזקת, לאור הוותק, ארוך השנים, של מיטל במג"ב.

הודעות הנאשם במח"ש

בהודעתו הראשונה במח"ש, העיד: "לא אני תפסתי את הנפצים. מה שאני זוכר הקפצנו שם לאירוע של בלגן, היה שם חסימה של טירונים, הגיע הבחור הזה רצה לעבור ולא נתנו לו, ניגש אליו איזה קצין בשם שאדי אחד לא יודע מה גרם לו והקצין חיפש לו בכיסים והוציא ממנו את הנפצים וזהו, הוא הביא אותו לכיוון שלנו ואז אני זוכר שתפסתי אותו מהיד לקחתי אותו לחומה, ביקשתי ממנו שיוציא את כל מה שיש בכיסים ולהוציא תעודת זהות או קושאן, עשיתי עליו חיפוש, לא היה עליו כלום או שהיה לו נפץ אחד בתחתונים היה לו שלושה נפצים אם אני זוכר, ואם אני לא טועה אני אזקתי אותו ואז שאדי רצה לקחת אותו ובסוף אנחנו לקחנו אותו, ואז שלחתי אותו עם שני סביליה ועם ציון לתחנת שלם" (ת/1 ש' 5-11).

בהמשך, לשאלתו של וליד מי היה לידו, כאשר ערך חיפוש על המתלונן, השיב: "האמת שאני לא זוכר. מן הסתם כולם היו לידי. אני חושב ששני וציון היו לידי. כולם היו לידי גם מיטל וגם שאדי היה" וכן, "הצוות שלי שזה סביליה וציון היו לידי כי הם הלכו איתו בסוף אולי גם האזיקים של אחד מהם" (ת/1 ש' 13-14, 16). לטענות וליד, כי המתלונן ספר שהנאשם נתן לו אגרוף בלסת ובעיטה לברך, השיב : "לא היה ולא נברא" (ת/1 ש' 18,21).

הנאשם מסר, כי כשהלך לדבר עם שאדי, השאיר את המתלונן באחריות "של אחד השוטרים מהצוות. לשאלתך, אני לא זוכר. מן הסתם זה שאזק אותו. אני לא זוכר מי זה שאזק אותו" (ת/1 ש' 29-30, 32-33).

לטענת וליד, כי השוטרים של הנאשם טוענים כי קיבלו ממנו את המתלונן עם דם על הפנים, השיב: "אין לי מה לומר, לא זוכר אם אני העברתי אותו. מה שבטוח דם ולא דם זה לא ממני וזהו" (ת/1 ש' 36), והוסיף, "בזמן שאני הייתי אף אחד לא נגע בו זה בטוח" (ת/1 ש'38).

בהודעתו השנייה במח"ש (ת/2), לשאלות וליד, השיב מספר פעמים, כי ענה כבר על הנשאל בחקירתו הקודמת. עם זאת, לטענת וליד, כי יש עדויות המפלילות אותו כמי שתקף את המתלונן, השיב: "זה לא אני ומי שאמר דבר כזה שיבוא ויגיד שאני תקפתי" (ת/2 ש' 7). הנאשם לא הכחיש כי ביצע חיפוש, והוסיף, "לא נתתי לאף אחד מכה לפנים ועניתי על זה שלושים פעם. כל מי שטוען שאני תקפתי וראה את זה שיבוא ויגיד לי את זה אני מוכן לעשות עימות עם כל אחד. אני עשיתי לו חיפוש ותו לא" (ת/2 ש' 13-14).

הכרעה

ב"כ הנאשם טען כנגד החקירה במח"ש. במקרה הטוב "רשלנות", במקרה הרע "שערורייה". הוא טען כנגד טענת החוקר, כי הסתפק בעדויות מסוימות ושלא חקר עדי ראיה נוספים, שיכול היה

להגיע אליהם בנקל.

טענת החוקר שהאמין לגרסתו של ציון, אינה עולה בקנה אחד עם תפקידו. שהרי, אין החוקר אמון על ההכרעה בדבר אמיתות הגרסאות והראיות. מלאכת הערכת האמון בעדים מסורה לבית המשפט, והינה מן התפקידים הקשים. ומוזר בעיני, שחוקר חסר ניסיון, נוטל על עצמו תפקיד זה ונמנע מאיסוף ראיות שהיו בטווח יד.

כפי שנאמר בע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, לה (2) 466 (1981):

"מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו".

ובעניין אחר קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

" כבר נפסק כי יש לבחון, בעת בדיקה של טענה בדבר מחדלי חקירה, את השאלה האם המחדלים הנטענים הם חמורים במידה המעוררת חשש שהגנת הנאשם קופחה "כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו, או להוכיח את גרסתו שלו" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.5.2006)). בדיקה זו נעשית תוך שקלול המחדל הנטען על רקע מכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט (ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 6.8.2007))".

[ע"פ 2331/08 אלימלך נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 22.7.09 ) ] .

מהראיות שהובאו בפני, עולה בבירור, כי מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, אשר פגעו בהגנת הנאשם. בנוסף, לא מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי עדותם של עדי ההגנה שנכחו בשטח בעת האירוע, מהווה "עדות כבושה".

כידוע, הכלל במשפט הפלילי הוא, שאדם לא יישא באחריות פלילית לעבירה, אלא אם כן הוכחה מעבר לספק סביר. היינו, על בית המשפט להשתכנע, מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם הנדון הוא זה שביצע את העבירה המיוחסת לו. על כך נאמר, לא אחת:

"עקרון יסוד הוא במשפטנו כי לא ישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן הוכחה אחריותו לביצועה מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין). מידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי אינה אפוא של ודאות מוחלטת, אלא של שכנוע מעל ספק סביר. ספק זה מתגבש כאשר "ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית" (ע"פ 6359/99 מדינת ישראל נ' קורמן, פ"ד נד (4) 653, 661 (2000), ור' גם: מיכה לינדרשטראוס על הספק הסביר – סוגיות נבחרות 170 (2004))".

[ע"פ 2331/08 קסטרו נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 20.4.09) ] .

למעשה, הראיה היחידה המשמעותית נגד הנאשם, הייתה רק הודעתו השנייה של ציון, אשר לא עולה בקנה אחד עם הודעתו הראשונה ועם עדותו בבית המשפט. לא מצאתי נימוק משכנע מדוע יש להעדיף את הודעתו השנייה של ציון על פני הודעתו הראשונה, ובמיוחד על פני עדותו באזהרה בבית המשפט, כפי שבאה לידי ביטוי גם בפגישת ההכנה שנערכה לו עם ב"כ המאשימה.

לא אכחד, כי חומר הראיות מעלה כי קיים חשד כנגד הנאשם. אולם, אין די בחשד זה כדי להרשיעו בפלילים, ואין בתשתית הראייתית שהונחה בפני, כדי לבסס הרשעתו מעבר לכל ספק סביר.

לדידי, אכן קיימת אפשרות סבירה וממשית, כי המתלונן הוכה על ידי שוטר אחר שנכח במקום. רצף האירועים ואי הסדר במקום, נוכחותם של כוחות רבים באזור שלבושם ותיאורם דומה לזה של הנאשם והקושי לזהות אדם מבעד לחליפת "ויטופ" והקסדה, הותירו בי ספק לא קטן באשר לנכונות הזיהוי. בסופו של יום, המתלונן לא זיהה את תוקפו.

עדי ההגנה יובל ואבידן, שהתירו רושם חיובי, העידו כי היו עם הנאשם, ולא שללו את האפשרות, שבפער הזמנים מרגע שהמתלונן הועבר על ידי הנאשם לנאשמת 2 ועד שנלקח למח"ש, התרחש האירוע נשוא תיק זה. אופציה זו, אכן אפשרית, הגיונית ובעלת אחיזה במציאות.

לכך מתווספים, הכחשתו החד משמעית של הנאשם את המיוחס לו בשתי הודעותיו במח"ש וכן בעדותו במשפט. גם נאשמת 2 לא קשרה את הנאשם לאירוע, לא בהודעתה במח"ש ולא בעדותה בבית המשפט.

סוף דבר

כפי שהודעתי בתחילת הכרעת הדין, לאחר ששקלתי את חומר הראיות ובחנתי את טענות הצדדים, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

ניתנה היום, י"ז טבת תשע"ב , 12/01/2012, במעמד הצדדים

511355791